ג'וי: הביקורת

אמריקה זה כסף         אמריקה זה הצלחה

אמריקה זה ביזנס

אמריקה זה סגידה לאלו שעשו את זה בגדול

אמריקה זה הוליווד

אמריקה זה התכנסות בתוך כמוסה מתקתקה שמוכרת לכם את החלום האמריקאי בעוד אתם נאבקים בציפורניים לסגור את החודש

אמריקה זה

ג'וי

joyבפוסטים הקודמים שכתבתי על הסרטים של דיויד או ראסל הבעתי את היחס האמביוולנטי שלי לבמאי הזה. הרגשתי שלסרטים שלו יש יכולות דרמטיות לא מבוטלות, אבל למרות הבימוי שלו, לא בזכותו. על "אופטימיות היא שם המשחק" כתבתי, למשל, שזה "סרט נעים שעטוף בנייר זכוכית". יש משהו מאוד מחוספס בבימוי של או ראסל, בעבודה שלו עם מוסיקה, בעריכה ובצילום שלו, ועם זאת, משהו מאוד כן, ישיר, ובלתי אמצעי בעבודה שלו עם שחקנים.

לא עוד. משהו הולך ומשתכלל אצל האו ראסל הזה. ו"ג'וי" הוא כמו יצור משונה אבל יפהפה. משהו שיש בו גם הערצה לאמריקה, וגם לגלוג עליה. גם חשיפת המנגנונים של האומה הגדולה הזו, וגם עבודה דרכה, עם החוקים שלה. וגם הערות ברורות מאוד לגבי המערכת ההוליוודית שמשמרת את כל החלום האמריקאי בחיים. וכל זאת מבלי לפגוע במרקם העדין של הסיפור המרכזי, והפעם, בלי חספוס, ועם אוזן רגישה במיוחד ללב הדמויות, ולמה שמתרחש.

אני חייב להודות שהחלק הראשון של הסרט הוא הכי פחות טוב בו. הוא דורש סבלנות. משהו בבניית הסצינות בהתחלת הסרט לוקה בחסר. אף אחת מהסצינות לא מגיעה למימוש הדרמטי או הקומי שלה בגלל השפה המקוטעת של הסרט, ובגלל השילוב הלפעמים תמוה של אופרת הסבון המגוחכת הזו בתוך הסיפור. האמא הזו היא קריקטורה לא ברורה של אשה שלא קיימת, ובניית העולם שסביב ג'וי בחלק הזה לא שלמה, לא נותנת לנו מספיק זמן לצחוק או לבכות.

ואז נכנס לסרט בראדלי קופר.

והסרט, כבמטה קסם, מתעורר לחיים. ברגע שמגיעה הקונטרה לעולם העצוב של ג'וי – העולם הנוצץ, שמצא את נוסחת הקסם, אל מול זאת שעדיין מחפשת את ההצלחה – משהו בסרט הזה מוצא את השלמות הזאת.

JOYוכבר לא צריך להכביר מילים על הכימיה הנפלאה בין בראדלי קופר לג'ניפר לורנס. קופר כאן בתפקיד משני, ולורנס שוב נפלאה, כמו שהיא תמיד, אבל דיויד או ראסל הפעם מקשיב. הפעם הוא מצליח לבוא מלמטה, עם עבודה מצוינת עם מוסיקה, ולהרים סצינות שלמות לשיאים רגשיים מפתיעים. באחת הסצינות עצרתי את עצמי וחשבתי: הנה אני מריע לכסף! לאשה שעושה כסף! אני מריע לחלום האמריקאי בהתגשמותו! ואז הבנתי: אני מריע לבמאי שבעת ובעונה אחת מדגים את החלום האמריקאי, וגם צוחק עליו. כי בעוד שאנחנו צופים באותה אחת שעושה את זה, אנחנו גם נחשפים לקטעים מאופרת סבון מזויפת ומגוחכת, עם המון הקשרים חוץ קולנועיים (למשל, סוזן לוצ'י, הגברת הראשונה של אופרות הסבון האמריקאיות, מלוהקת כאן לאופרת הסבון המגוחכת שהאמא של ג'וי רואה כל הזמן בטלויזיה), והמכניקה ההוליוודית נחשפת כאן לגמרי (למשל בקטע שיורד שלג על ג'וי, והמצלמה מפנה מבטה מעלה, מראה את המכונה שמורידה שלג על ג'וי, ורק על ג'וי, ולא על אף אחד אחר ברחוב). ועדיין יש משהו מאוד הומוגני, שהפעם עובד מבפנים החוצה, ולא בכוח אגרסיבי, כמו שהרגשתי בסרטיו האחרים של או ראסל.

וזה לא נגמר בזה. התסריט של "ג'וי" מוביל את הגיבורה שלו בדרך חתחתים של כשלונות והצלחות, מראה את הקנאה הגדולה במצליחים, את הצדדים המכוערים של הערצת הכסף, ואת הדרך הקשה אבל האפשרית לנצחון, שעוברת תמיד ביכולת נפשית יוצאת דופן לעמוד באתגרים קשים ובהתמדה כנגד כוחות כלכליים גדולים בהרבה. "ג'וי" חוגג את התושיה של הבודדים (בודדות) שהצליחו, ובאותה נשימה מראה שאלו בודדים, בעוד השאר ממשיכים לחלום את החלום האמריקאי בעודם חיים די עלובים. דיויד או ראסל מתזמר פה יצירה בעלת רבדים רבים, עם שחקנים נפלאים (איזה כיף לראות את איזבלה רוסליני בתפקיד מכובד, שגם מחזיק פאסון דרמטי, וגם מצליח להצחיק ואפילו לרגש. וכמובן ג'ניפר לורנס. איזו גדולה ג'ניפר לורנס), עם עבודה דרמטית מצוינת וסוחפת, ועם חשיבה מרשימה על המכלול.

סרט נהדר, "ג'וי". סרט אמריקאי נהדר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s