מרגריט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marguerite)

סרט משונה, ה"מרגריט" הזה. אורון שמיר, עמיתי מ"סריטה", תהה בקול רם האם נקודת המוצא (הנפלאה) של הסרט הזה יכולה להחזיק סרט שלם. במידה מסוימת החשש שלו היה מוצדק. היא לא מחזיקה.

אבל זאת לא הצרה הגדולה של הסרט. כי, להבנתי, הסיבה שהסרט הזה קצת מקרטע נעוצה במשהו עמוק יותר: חוסר ההחלטיות במה שהוא רוצה להגיד.

"מרגריט" הוא סיפור שמבקש לבחון את טבעה של האמת. האם היא באמת חמקמקה כל כך? האם צריך, כדאי, רצוי, לומר את האמת גם אם פוחדים מתוצאות הגילוי? האם האמת חמקמקה גם מאיתנו עצמנו? האם כדאי אולי בכל זאת לספר שקרים לבנים, ולהעמיד פנים? והאם, והאם…ולהרגשתי, הסרט הצרפתי הזה מסתבך בתוך עצמו, לא יודע אף פעם להחליט מהי הגישה שלו כלפי אותה אמת, וכתוצאה מכך, הוא מתארך שלא לצורך, ובעיקר מבלבל את כולם ואת עצמו.

Margueriteאז יש אשה אחת, שכל כך אוהבת אופרה, וכל כך אוהבת לשיר אופרה, עד שהיא לא יודעת שהיא זמרת איומה עם זיופים בלתי נסבלים. היא לא יודעת את האמת על עצמה. אבל, בנקודה מסוימת (וקריטית) בסרט, מסתבר שהיא בעצם כן יודעת לשיר. אז מה, היא משקרת גם את עצמה?

וכולם כל הזמן מרפדים אותה בשקרים מנומסים, כי היא עשירה ונדיבה. אבל האם הם עוזרים לה, או שהם מזיקים לה בכך שהם מסבנים אותה? לפי הסרט הזה, גם וגם. או לא זה, ולא זה.

והסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הוא עיבוד חופשי של הסיפור, כולל שינוי שמות הגיבורים (מריל סטריפ משחקת את הדמות האמיתית בשמה האמיתי בסרט אחר שאמור לצאת במהלך 2016. להערכתי, זה יהיה סרט יותר טוב. סטיבן פרירס מביים). שמה המקורי של הזמרת היה פלורנס פוסטר ג'נקינס. היא חיה בניו-יורק. הסרט הצרפתי משנה לה את השם למרגריט דומונט, הערה מטא- קולנועית למי שמכיר את השם הזה (דומונט היתה השחקנית שסבלה את ההשפלות המאוד מצחיקות של גראוצ'ו מרקס בסרטיהם הנפלאים, והסיבה שההומור שם עבד כל כך טוב היתה שדומונט באמת לא הבינה למה כל זה כל כך מצחיק, אז היא שמרה פאסון. היא לא הבינה את האמת שמאחורי כל ההומור הזה), אבל אין באמת שימוש בשם הזה בקונטקסט של הסיפור.

ויש סיפורי משנה לא מספיק מפותחים: העיתונאים שמניעים את הסיפור, מפרסמים כתבה, ספק בצחוק ספק ברצינות, ומהללים את הזמרת הזו (אם זה היה בצחוק, אני לא רואה אותם נהנים מהרשעות הזו, ואם זה ברצינות, אז הם סתם אידיוטים); לבעל האוהב יש מאהבת, אבל הסיפור שלהם רזה מדי מכדי באמת לתרום לאפקט הדרמטי; ויש זמרת צעירה ומוכשרת, שאחד העיתונאים כן או לא מאוהב בה, אבל היא לא. וגם כאן חוט הסיפור הזה סובל מתת תזונה תסריטאית.

אז מה שנשאר הוא להנות מהעיצוב המרשים, כצפוי מסרט תקופתי המתרחש בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ומעבודות המשחק של השחקנים, וכאן קתרין פרו בתפקיד הראשי עושה עבודה יפה לטעמי, נמנעת מלחגוג את האקסטראוואגנטיות הפסיכוטית של הדמות, ודווקא בגלל זה היא עוברת את המסך כנטורליסטית ומעוררת חמלה (מעניין יהיה לראות איך מריל סטריפ תתמודד עם תפקיד כזה, האם היא תתנפל עליו בציפורנייים שלופות, כמו שהיא עשתה ב"אוגוסט מחוז אוסייג'", שם היא היתה מוגזמת מדי, או שתדע גם היא לשמור על הגחלת האנושית שבתוך היצור המוזר, כמו שפרו עושה), ואנדרה מארקון, בתפקיד הבעל, שמצליח להעביר במעט מאוד מילים (ובמעט מאוד חומר שהתסריט מספק לו) את כל ההתלבטויות שלו בקשר לאמת שהוא מרגיש שהוא צריך לספר לאשתו, אבל פוחד. כל השאר סובלים מהתסריט שלא בדיוק יודע מה הוא רוצה, ולאן הוא רוצה לקחת את הסיפור הזה.

סרט עם רעיון יפה, שבאמת לא מחזיק סרט שלם, כי הוא חסר פיתוח ראוי. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מרגריט: הביקורת

  1. מסכימה לגמרי עם הביקורת על הסרט המשונה הזה שהוא גם משעמם (ארוך מידי) וגם מעניין בו זמנית. אני חושבת שהסרט עצמו בנוי באופן שמזכיר קצת אופרה (בעיקר הסוף) ומכאן גם הפשטנות והסכמתיות של הדמויות… בכל מקרה מעורר מחשבה גם לאחר שהסרט נגמר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s