סופרג'יסטיות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Suffragette)

הביקורת שלי תהיה סוג של המשך, או אם תרצו, טקסט משלים, לביקורת של יאיר רוה (אם כי, נדמה לי, רוה הוא אופטימיסט. אני יותר פסימי).

כי כן, הסרט הזה יצא מתוך רצון לתקן את העולם. רצון להיות חשוב. והוא כושל בזה. הוא כושל כי אין לו מבט רפלקסיבי. והרי הוא מתרחש לפני 100 שנה. נכון, מעמד האשה עדיין רחוק מלהיות שוויוני, אבל יש הרבה דברים שפעם היו מקובלים, והיום נראים אנכרוניסטים. היום זה נראה לי דמיוני שלאשה אין זכות לבחור או להיבחר. איזשהו מעמד מסרט בלהות. אבל זה היה.

הבעיה של "סופרג'יסטיות" היא הרצינות התהומית שלו. השיעור בהיסטוריה שהוא מלמד אותנו כי…מה, גם היום לנשים אסור לבחור? לא, מה פתאום. כבר עברנו שלב. נשים היום נאבקות על תשלום הוגן, שווה לגברים, הזדמנויות שוות בתעסוקה, והיכולת לחיות מבלי להיות מוטרדות על בסיס המין שלהן על בסיס יומיומי. אבל זכויות הצבעה? פחחח…את זה כבר עברנו מזמן. משטר הטרור וההשפלה שמוצג בסרט נראה כמו לקוח מסיפור לא אמיתי, משהו קודר ומפחיד, שאין לו קשר עם מה שקורה היום (ברוב העולם).

אז ברור שיש לייחס לסיפור הזה איזושהי משמעות להיום ולעכשיו. רק שהסרט הזה מסרב לעשות את זה. כמו יאיר רוה, גם מחשבתי נדדה בסרט אל מחוזות המחאה של היום. אל הרגשת הטרור שאני נתון בה תחת שלטון בעל מוטיבים פשיסטיים, שמעלים מהתודעה טקסטים שלא נעימים לאוזניו (בסרט הוא כמעט ומדיר לחלוטין את המחאה מהעיתונים והתקשורת. בישראל של 2015, שר החינוך מוציא ספר מסוים מתכנית הלימודים), שמשליט משטר של הפחדה (בסרט הנשים סובלות איומים ומעקבים, בישראל של 2015 כל אחד ואחת שלא מתיישר/ת עם הקו הימני השליט יספוג מאות ואלפי טוקבקי ניאוץ ואף איומים מפורשים), ועוד כהנה וכהנה מחשבות על אופיה של מחאה חברתית שאין לה קשר ישיר עם נושא הסרט, אבל יש קווים משיקים.

אולי היה צריך להוסיף קצת הומור לסרט (נאמר, כמו סרט חביב על נושא דומה שנעשה לפני כמה שנים עם סאלי הוקינס. במקור הסרט נקרא "Made in Dagenham". בעברית ניתן לו השם "איזה מין שיוויון". הנה עוד דוגמא למעמד האשה הרעוע בעולמנו). וכמו הוקינס באותו סרט, גם כאן, הסיבה העיקרית לצפות ב"סופרג'יסטיות" היא השחקנית הראשית, קארי מאליגן. הבחירה להעמיד במרכז הסרט לא לוחמת עשויה מברזל, אלא אשה עדינה שהתודעה שלה מתעצבת תוך כדי מהלך הסרט, והדרך שבה זה קורה אינה מיליטריסטית ובוטה, אלא מתוך הלב והנשמה, בשקט אבל בנחישות – העמידה השקטה אבל הבטוחה של קארי מאליגן בסרט היא זו שמחזיקה את הסיפור הזה בחיים. אמנם חוויתי את הסיפור הזה כמעין אגדת אימים, אבל לפחות הייתי עם הגיבורה שלו לכל אורך הדרך, ואפילו הזלתי דמעה או שתיים בגללה. זה גם משהו, בסרט שהוא די בינוני בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סופרג'יסטיות: הביקורת

  1. לגבי הרלוונטיות למצבנו כאן ועכשיו הסרט הדהד לי לאורכו את מצבנו בארץ וההתנהגות של השב"כ גם אם לא התכוון, זה היה בלתי נמנע. לסרט יש ערך דידקטי חשוב לרבים וטובים שההיסטוריה של המאבק זרה להם. גם מתוך חובה עמוקה לנשים הללו שהקריבו את חייהן למען כולנו. לגבי ההומור יש נימה מסויימת של הומור או קריצה בהצגת המנהיגה בהופעת אורח שאפשר אולי יותר לעשות.

  2. למרות הפשטנות אני מצאתי את שיעור ההיסטוריה הזה מאוד נעים לצפייה ואף מרגש. לא בטוח שזאת מחמאה גדולה לסרט שניסה להיות מעורר השראה וחשוב. אני חושב שתחושת ההזרה שאתה מדבר עליה, הייתה כוונת היוצרים. הם רצו שהצופים יתרעמו על כך שבתקופה כל כך מתקדמת, מצב זכויות הנשים היה כל כך מחפיר. זהו המנוע של הסרט. ואני לא מאמין שמאליגן לא תהיה מועמדת לאוסקר. אפילו לבאפטה היא לא מועמדת!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s