קרול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Carol)

בפסטיבל קאן בשנה שעברה היו כמה מוקדי עניין עיקריים: היה את "הבן של שאול", שיגיע בקרוב לישראל, כשהוא כנראה מעוטר באוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית (ושהביקורות טוענות שהוא יצירת מופת חד פעמית); היה את "נעורים" של פאולו סורנטינו, גם הוא בקרוב בישראל (שאני מאוד חושש ממנו, כי את "יפה לנצח" שלו, שזכה באוסקר, ממש לא אהבתי); היה את "דיפאן" של ז'אק אודיאר, שהגיע מאחור, הפתיע את כולם, ולקח את הפרס הגדול של הפסטיבל (סרט מצוין. אמור לעלות בשבוע הבא. נדבר עליו אז); והיה את "קרול", שהמבקרים התחרו ביניהם בסופרלטיבים לגביו.

אבל בזמן שעבר מאז התחילה גם הריאקציה. פרסי המבקרים של עונת האוסקרים הנוכחית מזכירים ברובם את הסרט הזה, אבל האגודות המקצועיות שמרכיבות את האקדמיה האמריקאית, זו שמעניקה את האוסקר, די מתעלמות מהסרט. ובכלל, אני מתחיל לשמוע כמה מבקרים בישראל שאומרים שזה סרט 'מה זה משעמם…'. אז הלכתי לראות את "קרול" עם עיניים פקוחות יותר. עם מחשבה שאולי זאת לא יצירת המופת שכל המבקרים מהללים מאז האביב.

וגזר הדין?

מזמן לא התרגשתי ככה בקולנוע. סרט יפהפה, נפלא, חכם, מרגש ממש עד דמעות, שעובד בכל כך הרבה רמות, רובן סמויות מההכרה הקוגניטיבית. כי בד"כ אני רואה את החוויה שלי בקולנוע כמפגש עם יצירה, מפגש שמניב סוג של רגש (בכי, צחוק, עצבנות, משהו שמפעיל אותי שם, על הבד), ואח"כ, בעודי בא לכתוב את הביקורת, אני מנסה לפרק את אותם מרכיבים שראיתי שם כדי לנסות להבין מה היה שם שגרם לי להרגיש כמו שהרגשתי.

ובמקרה של "קרול" לא הכל ברור לי. וזה בסדר. כי על זה בדיוק הסרט. "קרול" הוא אולי אחד הרומנים הכי רומנטיים שאני מכיר.

carol 1כי זו בדיוק ההתאהבות. ערפול חושים. חוסר יכול להבין איפה להמשיך לקרוא