קרול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Carol)

בפסטיבל קאן בשנה שעברה היו כמה מוקדי עניין עיקריים: היה את "הבן של שאול", שיגיע בקרוב לישראל, כשהוא כנראה מעוטר באוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית (ושהביקורות טוענות שהוא יצירת מופת חד פעמית); היה את "נעורים" של פאולו סורנטינו, גם הוא בקרוב בישראל (שאני מאוד חושש ממנו, כי את "יפה לנצח" שלו, שזכה באוסקר, ממש לא אהבתי); היה את "דיפאן" של ז'אק אודיאר, שהגיע מאחור, הפתיע את כולם, ולקח את הפרס הגדול של הפסטיבל (סרט מצוין. אמור לעלות בשבוע הבא. נדבר עליו אז); והיה את "קרול", שהמבקרים התחרו ביניהם בסופרלטיבים לגביו.

אבל בזמן שעבר מאז התחילה גם הריאקציה. פרסי המבקרים של עונת האוסקרים הנוכחית מזכירים ברובם את הסרט הזה, אבל האגודות המקצועיות שמרכיבות את האקדמיה האמריקאית, זו שמעניקה את האוסקר, די מתעלמות מהסרט. ובכלל, אני מתחיל לשמוע כמה מבקרים בישראל שאומרים שזה סרט 'מה זה משעמם…'. אז הלכתי לראות את "קרול" עם עיניים פקוחות יותר. עם מחשבה שאולי זאת לא יצירת המופת שכל המבקרים מהללים מאז האביב.

וגזר הדין?

מזמן לא התרגשתי ככה בקולנוע. סרט יפהפה, נפלא, חכם, מרגש ממש עד דמעות, שעובד בכל כך הרבה רמות, רובן סמויות מההכרה הקוגניטיבית. כי בד"כ אני רואה את החוויה שלי בקולנוע כמפגש עם יצירה, מפגש שמניב סוג של רגש (בכי, צחוק, עצבנות, משהו שמפעיל אותי שם, על הבד), ואח"כ, בעודי בא לכתוב את הביקורת, אני מנסה לפרק את אותם מרכיבים שראיתי שם כדי לנסות להבין מה היה שם שגרם לי להרגיש כמו שהרגשתי.

ובמקרה של "קרול" לא הכל ברור לי. וזה בסדר. כי על זה בדיוק הסרט. "קרול" הוא אולי אחד הרומנים הכי רומנטיים שאני מכיר.

carol 1כי זו בדיוק ההתאהבות. ערפול חושים. חוסר יכול להבין איפה אתה בדיוק, מה אתה אמור וצריך לעשות, ומתי. ואחד הדברים הכי ישירים שהפעילו אותי בסרט הזה הוא הצילום הנפלא של אד לחמן. בד"כ אני מתייחס יותר לתסריט ולשחקנים שמבצעים אותו, אבל ב"קרול" זה מתחיל עוד מהתמונות שאני רואה. מהבחירה של לחמן לצלם את הסרט הרבה פעמים מאחורי זכוכיות וחלונות, לרוב מכוסים בחלקם באדים. ביטוי של הנשמה שנמצאת במקום לא ברור כשהיא בתוך סערת רגשות של הידלקות על מישהו/י אחר/ת. משהו לא ברור עובר עלינו כשאנחנו שוקעים לאט באובססיה לגבי דמות אחרת. והאדים מכסים לנו את הראיה, מונעים מאיתנו לראות את שאר מרכיבי החיים שלנו בצורה ברורה. מה גם שהיה לי כיף לראות בהקרנה דיגיטלית את הגרעיניות הכמעט נשכחת של התמונה של פילם מפעם. גרעיניות שמזמינה אותי להיכנס אל תוך מרכיבי הנשמה הכי קטנים של הגיבורות. מה שהיום נקרא פיקסלים, פעם היה פשוט גרעיניות תמונה אורגנית, אמיתית, לא מעובדת דיגיטלית.

וזה ממשיך, כמובן, עם השחקניות. רוני מארה נהדרת כאחת שעוברת את התהליך הזה של ההתאהבות באשה, גם אם היא לא חסרה מחזרים גברים (שאוהבים אותה, אבל אולי לא רק אותה. באחד הדיאלוגים מודה הבחור שהוא שכב עם אחרות, אבל אותה הוא אוהב באמת…). רוני מארה מראה בעבודת גוף מגוונת, בעיניים האקספרסיביות שלה, איך היא עוברת מלהיות אשה בתולית שרק בוחנת את העולם מבחוץ, לאחת שבאמת חווה אהבה מבפנים, בכל הוויתה.

וקייט בלאנשט, שמתחילה את הסרט כאשה עשירה ואלגנטית מדי, מהר מאוד מראה את הגוונים השונים של החיים מאחורי הזוהר כביכול. את הדכדוך שבחיים האלו עם בעל שהיא אולי אוהבת, אבל לא משתוקקת אליו, ועם ילדה קטנה ואהובה שנמצאת באמצע. ובלאנשט מראה גם היא בעבודת גוף נפלאה כיצד היא מתעוררת לחיים כשרוני מארה נכנסת לחייה, ואיך היא מיטלטלת בין מצבי רוח קיצוניים כשהיא עם האהבה שלה, ומצד שני, כשהאהבה האסורה הזו משפיעה על הסדר במשפחה שלה (אסורה, כי מי דמיין בכלל בשנות החמישים שאשה יכולה לאהוב אשה אחרת).

carol 2קרטר בורוול מעטר את הסרט במוסיקה שלהבנתי היא סוג של וריאציה על העבודה המונומנטלית של פיליפ גלאס ב"שעות". גם כאן, כמו שם, משתמש בורוול בסוג של לופים פסנתריים שנעים בספירלות אל תוך הנשמה, מבטאים את סחרור הרוח של ההתאהבות. והשימוש של טוד היינס במוסיקה הזו אמוציונלי לא פחות מהשימוש שסטפן דאלדרי עשה ב"שעות". והיינס, שיהיה בריא, יודע להביא אותי לדמעות מבלי ללחוץ יותר מדי. היינס נמנע מרגעים מאוד דרמטיים, ונותן לכל שאר המרכיבים הנפלאים של התבשיל הזה לעשות את העבודה.

ניתן אולי להתלונן קצת על כך שסוף השבוע הזה של האהבה ששתי הנשים לוקחות להן מתמשך טיפה יותר מדי, ויוצר בטן רכה לתסריט, אבל בחיי שזו התלונה היחידה שיש לי לסרט הזה. כי כולו נע בין רגעי ראיה ברורה (ואין יותר נקי מהשלג שמעטר חלקים גדולים מהסרט כדי לתאר רגעים כאלו) לבין רגעי ערפול חושים ואפילו הרגשת כליאות ומחנק (כפי שמראה תמונת הפתיחה של הסרט), עד שמגיעים לרגע האחרון ממש של הסרט, רגע של מבט צלול, מבט של שתי הנשים האלו אחת בשניה, שיש בו הבנה וראיה נקייה של שתי נשמות שכל הספקות וחוסר הבטחון המלווה את ההתאהבות שלהן נעלם, כדי לפנות מקום למבט בטוח ומבין של מה שעבר עליהן במהלך הסרט הנפלא הזה, ומה צריך לעשות מעכשיו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קרול: הביקורת

  1. שלום איתן ,

    אחת הביקורות היפות והסוחפות שקראתי על הסרט "קרול" , כזו , שממש מתחשק לי לצפות בסרט ברגע זה ממש.
    שתי הערות קטנות: לסרט של דאלדרי קוראים "השעות" ולא "שעות" (זה כבר סרט אחר).
    רק שהגעתי לסוף הביקורת הבנתי שמדובר בשנות ה -50 כאשר ALL ALONG הייתי בטוחה שמדובר על זמננו.
    חשוב ׁ(לדעתי) לתאר את זמן העלילה והיכן היא מתרחשת על ההתחלה.

  2. היי איתן. ראיתי היום את הסרט וממש כמוך מאוד נהניתי. מה שכתבת פתח לי אופק נוסף של ההבנה [הקשר בין האדים על החלונות והצילום מבעד להם לתחושת העירפול ןסימני השאלה] וגם בביקורת של יאיר רווה ב"סינימסקופ" יש הארה [בכוונה ב – א'] יפה לעוד זווית של הסרט –
    רוני מארה מצלמת עצמים וחפצים בתחילת הסרט וממש ברגע שהדברים מתחילים להתבהר לה היא מתחילה להתרכז גם בבני אדם ולהישיר אליהם את המבט וגם ל…מציאות.
    המוזיקה בסרט – נהדרת וכמו מלווה את הרגשות והתחושות אחת לאחת.

  3. אכן סרט נהדר – תסריט,צילום,משחק,אוירה…הכל עובד.
    גם הפסקול יפה…
    דרך אגב, ראיתי את "נעורים" – מומלץ.

  4. ניתוח נהדר דרך משמעות המבט בסרט. בהקשר הזה, האהבה של תרז (לגבי קרול אני לא כל כך בטוח) היא גם כן ממבט ראשון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s