סבלנות. זה מגיע. זה מגיע לאט, במתינות, אבל זה מגיע. כי "דיפאן" הוא סרט ערמומי. במשך כחצי סרט הוא מספר לי על פליטים מאזור מלחמה בסרי לנקה. אין להם דרך חזרה. והם מגיעים לצרפת, ומנסים להתחיל בחיים חדשים. גבר, אשה, וילדה קטנה, שלא הכירו לפני כן, מתחזים למשפחה, ומנסים להשתלב בתרבות המערבית הכל כך זרה להם. הם לא יודעים את השפה. הם לא מכירים את דרכי ההתנהלות. והם מנסים, איכשהו, להשתלב. להתחיל לחיות את החיים באמת.
הקונפליקט הכל כך חונק הזה נבנה בהדרגתיות ע"י במאי עם נסיון, במאי מקצוען שיודע איך לעבוד עם מוסיקה, ועם שחקנים, ועם עריכה. בביקורת שלי על "חלודה ועצם" התלוננתי על באג שיש לאודיאר, המבקש להוסיף פיוטיות בכח לסרטים שלו. ב"חלודה ועצם" זה היה הסנוורים מהשמש. גם ב"דיפאן" יש את זה, וזה מגיע בדמותו של פיל. אבל איכשהו כאן הרגשתי את זה כחלק אינטגרלי מהסרט. כפאוזה דרמטית נדרשת, וגם כחלום/ סיוט של הגיבורים האלו, הכלואים בין עולם האתמול לעולם של היום, שניהם אלימים ופטאלים. השקט הנפשי של אודיאר, הבטחון שלו והשליטה האבסולוטית שלו בקצב הסיפור, לרגעים נחתך בפתאומיות, ולרגעים אחרים במעברים חלקים, והיכולת שלו להביא את הסרט לשיאים רגשיים עצומים בחלק השני של הסרט – הכל הופך את "דיפאן" לסרט מרגש וחכם, סרט שמעביר אותי חוויה רגשית וגם משאיר חומר למחשבה ביציאה מהאולם. סרט מצוין שראוי לפרס דקל הזהב, וראוי לתשומת לב הקהל.
איתן 
היה נחמד לגלות שבתפקיד פצפון (האישה עם השקיות) מופיעה השחקנית שגילמה בחינניות רבה את הזקנה המרוקאית ב"אספלט", גם הוא סרט על החיים בפרבר מצוקה בצרפת. את "אספלט", שהוא סרט עם המון בעיות, חיבבתי יותר.