דיפאן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dheepan)

כשאתה הולך לראות סרט שבפוסטר שלו כתוב "זוכה דקל הזהב פסטיבל קאן 2015", אתה מצפה לפצצת רגש מכוונת ישר לתוך הבטן. משהו שהוא גם איכותי, וגם מפיל אותך לרצפה בעוצמה. וחוץ מזה, "דיפאן" הוא הסרט האחרון של ז'אק אודיאר. הזכרון של עוצמת הרגשות שהלמה בך כשראית את "חלודה ועצם" עדיין חי בך. ואם ראית את "נביא", הסרט שבא לפניו, הזכרון הרגשי של האגרוף שהסרט ההוא הלם בבטן שלך עדיין קיים. ואם אתה ממש אוהב את הבמאי הזה, אז אתה מצרף לכך את סרטיו הקודמים, "ליבי החסיר פעימה", "על שפתי", ו"גיבור בזכות עצמו", אתה זוכר כמה מיומן הבמאי הזה, וכמה העבודה שלו משובחת.

ואז אתה מגיע לאולם הקולנוע ומתיישב כדי לראות את "דיפאן". הציפיות, מטבע הדברים, גבוהות. והסרט מתחיל. והעלילה זורמת. ויש בו משחק טוב, כנדרש, וסיפור מעניין, כצפוי, ואפילו עבודת בימוי משובח, עם מעברים לא צפויים של עריכה, לפעמים רכה, ולעיתים חותכת בפתאומיות. ההרגשה שלי במהלך הצפיה היתה שמדובר כאן בסרט ראוי של במאי מקצוען שיודע מה הוא עושה, אבל איפה לעזאזל הסרט הגדול שהבטיחו לי?

dheepan1סבלנות. זה מגיע. זה מגיע לאט, במתינות, אבל זה מגיע. כי "דיפאן" הוא סרט ערמומי. במשך כחצי סרט הוא מספר לי על פליטים מאזור מלחמה בסרי לנקה. אין להם דרך חזרה. והם מגיעים לצרפת, ומנסים להתחיל בחיים חדשים. גבר, אשה, וילדה קטנה, שלא הכירו לפני כן, מתחזים למשפחה, ומנסים להשתלב בתרבות המערבית הכל כך זרה להם. הם לא יודעים את השפה. הם לא מכירים את דרכי ההתנהלות. והם מנסים, איכשהו, להשתלב. להתחיל לחיות את החיים באמת.

וז'אק אודיאר, שיהיה בריא, הוא במאי חם ומבין, קרוב לאנשים עליהם הוא מספר. בסבלנות הוא מתאר את השתלבותם האיטית של הפליטים בתרבות אחרת, במקום זר. לאט לאט האנשים האלו באמת מתחילים לחיות. הם אפילו מתחילים לחייך (סצינה אחת מתוקה מדברת בדיוק על זה – איך זה שאתה אף פעם לא מחייך, איך זה שאת מבינה את ההומור הצרפתי, אני לא מבין מה מצחיק בו).

אבל "דיפאן" הוא סרט הרבה יותר מורכב מזה.

כי בישראל זה פשוט – הרי הפליטים האלו הם סרטן בגוף שלנו – אמרה שרת התרבות המכהנת של ממשלת ישראל. אנחנו בכלל לא חושבים על מה שהם עברו לפני כן. ועל מה שהם עוברים עכשיו. אודיאר מקמץ במידע על העבר שלהם, אבל הוא מביא אותו אל ההווה – גם בצרפת, המערב הנאור, גם שם יש אלימות. ומלחמה. והרג. ודם. הפליטים האלו ברחו מרעש הקרבות, רק כדי להגיע אל ערש שנאה אחרת. בסלאמס של תל אביב, או בפרברי פריס המוזנחים – הפליטים האלו לא ידעו מנוח. ואחרי קרוב לשעה שבה מניח אודיאר את הבסיס הדרמטי להיכרות אינטימית שלנו עם גיבורי הסיפור שלנו, אז הוא מתחיל להכות בנו אגרופים שקטים אבל הו כה אפקטיביים לראש ולבטן בו זמנית.

כי איפה משכנים את הפליטים, הזרים, אלו שאנחנו לא כל כך רוצים בחברתם? הרי הם נזרקים למקומות הדפוקים והעזובים. המקומות שבהם שולטים הפשע, הסמים, הזנות. ואם בחלקים הראשונים של הסרט גיבורינו צופים בכל זה מהחלון שלהם (בוא, תראה, זה כמו לראות סרט בקולנוע – אומרת האשה לגבר בעודם מביטים בחלון), בחלק השני האלימות הזו חוצה את הקו, נכנסת לתוך הבית, קורעת את המשפחה הזו, מרסקת את אשליית החיים הטובים שחיפשו הפליטים בעודם בורחים מהתופת בבית המקורי שלהם.

ואודיאר, לאט ובסבלנות, מתאר את טבעת החנק האלימה שסוגרת לאט על המשפחה המאולתרת הזו, שהופכת לאט למשפחה אמיתית – העבר שמגיע מסרי לנקה ועד לצרפת כדי לדרוש נאמנות למטרה בבית, וההווה, שכאילו מקבל בהבנה את הזר, אבל בעצם דוחה אותו בברוטליות, בגועל, בכוחניות. והזר הזה מבין שיש רק דרך אחת להשרדות. רק דרך אחת לחיות בעולם הזה. אבל זוהי גם אותה דרך שהוא ברח ממנה, מנסה בכל כוחו להימנע ממנה.

dheepanהקונפליקט הכל כך חונק הזה נבנה בהדרגתיות ע"י במאי עם נסיון, במאי מקצוען שיודע איך לעבוד עם מוסיקה, ועם שחקנים, ועם עריכה. בביקורת שלי על "חלודה ועצם" התלוננתי על באג שיש לאודיאר, המבקש להוסיף פיוטיות בכח לסרטים שלו. ב"חלודה ועצם" זה היה הסנוורים מהשמש. גם ב"דיפאן" יש את זה, וזה מגיע בדמותו של פיל. אבל איכשהו כאן הרגשתי את זה כחלק אינטגרלי מהסרט. כפאוזה דרמטית נדרשת, וגם כחלום/ סיוט של הגיבורים האלו, הכלואים בין עולם האתמול לעולם של היום, שניהם אלימים ופטאלים. השקט הנפשי של אודיאר, הבטחון שלו והשליטה האבסולוטית שלו בקצב הסיפור, לרגעים נחתך בפתאומיות, ולרגעים אחרים במעברים חלקים, והיכולת שלו להביא את הסרט לשיאים רגשיים עצומים בחלק השני של הסרט – הכל הופך את "דיפאן" לסרט מרגש וחכם, סרט שמעביר אותי חוויה רגשית וגם משאיר חומר למחשבה ביציאה מהאולם. סרט מצוין שראוי לפרס דקל הזהב, וראוי לתשומת לב הקהל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דיפאן: הביקורת

  1. היה נחמד לגלות שבתפקיד פצפון (האישה עם השקיות) מופיעה השחקנית שגילמה בחינניות רבה את הזקנה המרוקאית ב"אספלט", גם הוא סרט על החיים בפרבר מצוקה בצרפת. את "אספלט", שהוא סרט עם המון בעיות, חיבבתי יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s