הנערה הדנית: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Danish Girl)

מהביקורות שאני קורא על "הנערה הדנית" הבנתי שהסרט הזה יפה מדי, מחושב מדי, מיינסטרימי מדי, כזה שעשוי בקפידה, ובאמצע נשכחה הדרמה, הסיפור. חלק מהמבקרים (הציניים שביניהם, ולא רק בישראל) אף ציינו שטום הופר הבמאי ואדי רדמיין השחקן הראשי כנראה מאוד נהנו מהאוסקרים שבהם זכו (הופר על "נאום המלך", רדמיין בתפקיד סטיבן הוקינג ב"תאוריה של הכל"), ורוצים לשחזר את הזכיה. אז הם בחרו פרויקט מתאים (סרט על האדם הראשון ששינה את מינו!), עשו אותו בצורה שתתאים ביותר לחיך האקדמיה האמריקאית, ושלחו אותו לאוויר העולם. אני די סולד מהגישה הזו. אני לא חושב שהזכיה באוסקר היתה המנוע שהניע את גלגלי הפרויקט הזה. אבל אני כן חושב שהסרט הזה פגום דווקא בגלל שהוא עשוי, לכאורה, לא רע בכלל.

בביקורת שלי על "נאום המלך" (סרטו הקודם-קודם של טום הופר. באמצע היה גם את "עלובי החיים". לא ראיתי) אמרתי שבעיניי "מיינסטרים" היא לא מילה גסה, אם הסרט עשוי טוב. וכאן, ב"נערה הדנית", הכל כאילו עשוי טוב. הצילום יפהפה. המוסיקה מלטפת. השחקנים משתדלים ומתמסרים. אבל משהו מאוד בסיסי לא עובד.

danish girlכי משהו בבניה הדרמטית של הסרט לא נכון בעיניי. בתחילת הסרט, מערכת היחסים בין הגבר ואשתו היא כשל שני צעירים ברומן מלבלב. לכאורה, חשיבה טבעית ונכונה, כי כשהמשבר יגיע, החיבה והניצוצות יגיעו למבחן. למעשה, אני רואה בהחלטה הזו טעות קריטית. הזוג הזה נשוי במשך 6 שנים בנקודת ההתחלה של הסרט. סביר להניח שהם גם הכירו קצת לפני החתונה שלהם. שני אנשים שמכירים כבר לא מעט שנים לא יתנהגו כמו שני צעירים מאוהבים שרוצים להיות כל הזמן אחד עם השני. האהבה הגדולה באמת היא אחרי שנכנסים לשגרה, מכירים את החסרונות של השני, ובכל זאת נאחזים זה בזו. הכרות עמוקה באמת היתה נותנת תוקף לדרמה הזו, אבל הבחירה של הבמאי והשחקנים היא להראות השתובבות אהבהבים לא מחייבת, ועליה לבנות את כל הדרמה שנובעת מהבעיות שמגיעות לאחר מכן. מה גם שהכל מתחיל מסוג של משחק. הגבר לובש בגדי נשים כסוג של שעשוע בין בני הזוג, ורק אחר כך הוא מרגיש שזה משהו שבעצם מרגיש טבעי אצלו, הרצון להיות אשה, ומשם הסיפור ממשיך להתפתח. אבל אם כל האקספוזיציה היא סוג של משחק מחויך, אז מה מותר המשחק שהוא האירוע המחולל של הסרט על פני המשחקים האחרים?

אח"כ מגיעה ההתמודדות של האשה עם ההבנה של הגבר שהוא בעצם אשה. אומרים לה: הוא משוגע. צריך לאשפז אותו. היא לא מוכנה. בוטחת בו/בה במאה אחוז. הסרט מוותר לחלוטין על התלבטויות, מחשבות כפירה, על "אולי הוא באמת לא נורמלי". הרי הסרט מתרחש לפני כמאה שנה. תקופה הרבה יותר שמרנית מהיום. הקבלה הטוטאלית של האשה את ההרגשה של בעלה שהוא בעצם אשה היא לא מובנת מאליה. וההתלבטות הזו חסרה מאוד בתסריט.

במקומה יש לסרט הזה בטן לא קטנה של התהליך שהגבר עובר עד שהוא מרגיש יותר ויותר נוח עם האשה שבו, אבל כשהתהליך לא נתמך דרמטית מהסביבה (בעיקר לא מהסביבה הקרובה, כלומר, מאשתו), אז הוא נמשך יותר מדי זמן, ודי מעייף דרמטית. רק כשהוא פוגש סוף סוף את הרופא שמוכן לעשות לו את הניתוח שיהפוך אותו לאשה, הסרט מצליח להעביר הילוך (בעיקר בעזרת עבדות המשחק הבטוחה בעצמה של סבסטיאן קוך, ההוא מ"חיים של אחרים", ולאחרונה גם מ"גשר המרגלים"), אבל גם שם, בין שני חלקי הניתוח, יש יותר מדי אויר, והסרט נופל שוב ללאות דרמטית.

ומכיוון שהסרט הזה השאיר אותי די מרוחק, הייתי ער יותר לעבודה המאולצת של הבמאי עם המוסיקה. עם הדרך שבה הוא מנסה לסחוט דמעות בכוח מסיטואציה שפשוט לא מעניקה לו את זה דרמטית. ובכלל: כולם מדברים על אליסיה ויקנדר. כולם פתאום מגלים אותה. הם שכחו שאנחנו כבר ראינו וגילינו את השחקנית הנהדרת הזו ב"סיפור מלכותי" וב"אנה קרנינה". והאמת שגם כאן היא משתדלת. אבל לא הבנתי את מערכת היחסים הזו, של זוג שנשוי כבר 6 שנים, שמתנהג כמו זוג שרק עכשיו נפגש, ובכלל, למרות הכימיה הטובה ביניהם, השחקנים הראשיים מתקשים להתמודד עם תסריט לא שלם, ועם כל המאמץ והרצון הטוב, עבודת המשחק כאן אינה מהמוצלחות לטעמי (וגם: לא ממש הבנתי איך ויקנדר השוודית יותר שזופה מאדי רדמיין האנגלי).

אז טום הופר הוא במאי זוכה אוסקר (על "נאום המלך"). הפעם, עם כוונות טובות לספר על אשה פורצת דרך שהתחילה את חייה כגבר, הוא לא מצליח להעביר את הסיפור הזה למסך בצורה אפקטיבית, מרגשת, וסוחפת. "הנערה הדנית" הוא נסיון מעורר הערכה, אבל כושל בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הנערה הדנית: הביקורת

  1. לאיתן שלום! כיצד ניתן לצור איתך קשר בפרטי? תודה
    —————
    איתן לדליה: בסוף כל פוסט (כולל הפוסט הזה) תמצאי את כתובת המייל שלי. את יכולה לשלוח לי הודעה אם את רוצה.

  2. היי איתן , אתמול צפיתי לראשונה ב"חלום אמריקאי" של דייוויד או ראסל ורציתי מאוד לקרוא את הביקורת שלך עליו – אבל לא הצלחתי למצוא. אפשר?
    ———
    איתן לשושנה: לא ראיתי את "חלום אמריקאי". אחרי שני הסרטים הקודמים של דיויד או. ראסל, הבנתי שאני לא ממש אוהב את הבמאי הזה, ודילגתי על הסרט הזה. למזלי, "ג'וי" הראה התפתחות ושינוי בגישה, ולראשונה ראיתי סרט של הבמאי הזה שאני באמת אוהב. אבל את "חלום אמריקאי" לא ראיתי, ומן הסתם, לא כתבתי עליו ביקורת.

  3. כבר בתחילת הסרט יש רמזים עבים לבעיות (מין ופוריות) שמעיבות על מערכת היחסים האיתנה הזאת. מאוד אהבתי את הדרך שבה השינוי הפיזי והנפשי של איינר משפיע על האהבה של בני הזוג, שחייבת להמציא את עצמה מחדש. התיאטרליות והמלודרמטיות המוגזמת הן חלק מהסגנון הכבד של הסרט, שמנסה לתאר את מסע הטרנספורמציה בצורה כמעט סמלית. ממש לא הכל בסרט עובד והסצנה עם הבריונים בפארק הייתה ממש מיותרת. אבל בסך הכל חיבבתי מאוד את הסרט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s