ספוטלייט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Spotlight)

קמת בבוקר. עשית קפה. פתחת את הדלת כשאתה עדיין בפיג'מה, ולקחת את העיתון שחיכה שם. כשאתה עדיין עם הקפה ביד רפרפת בכותרות. ראש הממשלה אמר משהו לא ממש חשוב. עוד פיגוע בשטחים. כבר מזמן לא היית בירושלים, ומישהו נדקר שם. המניות עלו/ ירדו, אבל ממתי אתה בבורסה?. ראש הממשלה לשעבר מבקש עוד דחיה בביצוע העונש שהוטל עליו. פרשת שחיתות חדשה (עוד אחת?). וכמו שאמר אריק איינשטיין ז"ל, הפועל שוב הפסידה.

אופס. אתה מאחר. אתה זורק את העיתון על הספה בסלון, והולך לעבודה. בדרך, באוטו (או באוטובוס), החדשות ברדיו. רזי ברקאי מראיין איזה פוליטיקאי. נדמה שהראיון משועשע, כמעט חברי. "רזי ידידי…" אומר דרעי/ נתניהו/ הרצוג. נדמה שאיכשהו התקשורת כולה משחקת משחק עם חוקים ברורים, והכל זה באמת משחק. דיבורים שלא באמת נוגעים לחיים שלך. ואתה מגיע לעבודה ומתחיל את היום. זמזומי החדשות נזנחים, עד שאתה מגיע הביתה בערב, ומדליק טלויזיה, לראות עוד קצת חדשות. עוד קצת מהמשחק המיותר הזה.

"ספוטלייט" הוא הסרט שמחזיר את האמונה ב"משחק הזה".

המילים הטובות. שכתובות בעיתון.

המילים הטובות. שכתובות בעיתון.

"ספוטלייט" הוא סרט להמשיך לקרוא