45 שנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 45Years)

We may by through with the past, but the past isn't through with us

בסרט "45 שנים", העבר, זה שנדמה לנו שהוא כבר עבר ואיננו, העבר הזה הוא כמעט כמו יצור חי ונושם. כזה שממשיך להשתנות עם חלוף הזמן, ולשנות את, ולהשפיע על חיי גיבורי הסיפור. ובניגוד ל"מגנוליה", האפוס הגרנדיוזי של פול תומס אנדרסון, שמתוכו לקוח הציטוט למעלה, "45 שנים" עושה את מהלכיו בעדינות, בשקט,  אבל בנחישות שחופרת בנשמה. ובניגוד ל"עבר" של אסגר פרהאדי, אין כאן הרגשה של מניפולציה רגשית בוטה. הכל מאוד נטורליסטי, סבלני, טבעי, ולמרות שיכול לפעמים להידמות שהכל עומד במקום, דווקא יש התפתחות בכל סצינה, גם אם היא מינורית.

45 yearsלמשל, סצינה זניחה לכאורה, בה הגיבורים עולים על מעבורת ונוסעים על נהר. גיבורת הסרט עולה להשקיף על המסע לבד. הם חולפים על פני אי במרכז הנהר, ובמקביל אליהם נוסעת מעבורת (או יאכטה) נוספת, בדיוק במקום שבו יש סוג של צומת דרכים: לעקוף את האי מימין או משמאל. כמו צומת זמנים. אם בוחרים לעשות דבר אחד, אז השתלשלות האירועים בעקבות אותה החלטה תהיה אחרת לגמרי. אם הוא היה מתחתן עם ההיא, אולי האשה הזו, שאיתה הוא נשוי 45 שנים, אולי גורלה וחייה היו אחרים לגמרי. ואם, ואם…עוד ועוד סודות מתגלים במהלך הסרט הזה, אבל הבימוי הנהדר נעדר התלהמות, מופנם, ודווקא בגלל זה הוא מגיע אלי עמוק באולם.

ותמונות. הקפאה של הזמן. ככה נראינו פעם. בנקודה מסוימת בזמן היינו במקום מסוים, ונראינו בצורה מאוד מסוימת. עדות לכך שהיינו. לבני הזוג במרכז הסיפור, המתכוננים למסיבת הנישואין ה-45 שלהם, אין תמונות מהעבר המשותף שלהם. ודווקא לגבר ולאשה שהיתה בעבר הרחוק יש. ובסצינה מרגשת במיוחד, התמונות האלו חושפות סוד כואב במיוחד. תצוגת שקופיות מהעבר שחוזר לרדוף אותנו. העבר שהשפיע על החלטה קריטית מאוד במהלך החיים שלהם, במהלך כל אותן 45 שנים.  אבל בסוף הסרט דווקא נדמה שיש קצת תמונות של הזוג הזה. הם כן היו. הם כן חיו. גם להם יש הסטוריה. גם להם יש עבר. והעבר שלהם ושל האשה האחרת מתעמת. שתי הדרכים שהתפצלו מתחברות חזרה לרגע בחיים.

———

כל הטקסט שלמעלה יאמר משהו (אני מקווה) למי שכבר ראה את הסרט. קשה לכתוב על "45 שנים" מבלי לחשוף משהו על העלילה. אז אני רק יכול לאמר בינתיים שמדובר בסרט יפהפה, צנוע, שקט, נטורליסטי, אינטלגנטי, ומאוד מרגש, וששרלוט רמפלינג מועמדת לאוסקר בצדק גמור (וגם טום קורטני, בתפקיד בן הזוג שלה, מצוין). והסרט הזה נשאר איתי אחרי שיצאתי מהאולם דווקא בגלל שהוא כל כך טבעי, בגלל שאני יכול להאמין לכל מהלך בו, ולמרות שכאילו לא קורה בו דבר, קורה בו הרבה מאוד. במנות קטנות. פתאום הם חוזרים לעשן. דברים קטנים כאלו, לכאורה חסרי חשיבות, הם אלו שמרכיבים את הסיפור הזה. והסרט הקטן הזה מצטבר להרבה יותר מסך חלקיו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “45 שנים: הביקורת

  1. שמת לב לשעונים בסרט? שעון בחדר המגורים ,שעונים בחנות השעונים בעיר.השעונים מראים שהזמן לא מחכה לאיש בניגוד לשקופיות(הסרט נפתח ברעש של מקרן שקופיות ) והתמונות שכפי שציינת מקפיאות את הזמן.ושרלוט רמפלינג,איזה משחק! כמה פגיעות וחוזק בעת ובעונה אחת.

  2. איתן , ישנם סרטים שמיד לאחר שאני מסיימת לקרוא את הדברים היפים שאתה כותב והאופן בו הם נאמרים מתחשק לי כבר לצפות בהם ממש באותה שנייה , כמו זה , למשל , ו"קרול".
    אגב , הציטוט המדויק מ"מגנוליה" הוא: We may be through with the past but the past is never through with us.
    פניתי אליך 3 פעמים וכלום: לא מוצאת את הביקורת שלך ל – AMERICAN HUSTLE – יש מצב??

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s