חדר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Room)

לני אברהמסון. זה השם. לפני כמעט 3 שנים ראיתי במסגרת פסטיבל סרטים אירים בסינמטק סרט נהדר שנקרא "מה שריצ'ארד עשה". בפוסט עליו כתבתי "…אני בטוח שעוד נשמע הרבה על הבמאי הזה". את הסרט הבא שלו, "פרנק" האקסנטרי והמשונה, המבקרים אהבו, אבל הקהל (ואני) לא. ועכשיו הגיע סרטו החדש. וכבר כמה חודשים הוא זוכה לביקורות מתפעלות. ובצדק. סרט מרגש וחכם. אבל גם סרט דק אבחנה, שיודע לקחת מקרה פרטי מפלצתי למדי למקומות לא שגרתיים.

כי לני אברהמסון בכלל לא מתעניין במקורות הרוע. הוא לא האנקה. ובכלל, הגבר הזה שכולא את הבחורה הצעירה בתוך חדר, אונס אותה מדי פעם, ואפילו עשה לה ילד אחד, שגר גם הוא בתוך החדר, הגבר הזה נראה בסרט לסצינה וחצי בקושי. הסרט לא עליו. הוא לא מעניין את אברהמסון. הבמאי החכם של הסרט הזה לוקח מקרה פרטי קיצוני ומנסה לבדוק באמצעותו את הדרך בה אנחנו רואים את העולם. במידה מסוימת, זו הגרסה הרצינית יותר של "ההתחלפות" של ערן קולירין. כי הנה, גם כאן, גיבורי הסרט מסתכלים על העולם בעיניים לא קונבנציונליות.

Rm_D22-_GK_0113.NEFכי שם המשחק הוא פרופורציות. בסצינה האחרונה בסרט חוזרים האם והבן לחדר. מה, זה הכל? זה החדר? שואל הילד. לא יכול להיות. זה נראה אחרת. לא, זה החדר, אומרת לו האמא. פשוט לקחו מפה כל מיני דברים בשביל ראיות משטרתיות.

כי הכל נראה כל כך גדול כשהם היו בתוך החדר. ועכשיו, כשהם בחוץ, החדר נראה פתאום קטן. כל הקסם שבעולם הזה, כל הדברים היומיומיים, דברים שאנחנו מתייחסים אליהם כדברים בנאליים ורגילים, כל אלו הופכים למיוחדים ובעלי קסם לאנשים שעולמם היה צר מאוד, ועתה רק פוקחים את עיניהם כדי לראות.

שימו לב, למשל, לפעם הראשונה שבה הילד משתמש במדרגות.

מדרגות.

דבר כל כך פשוט ואלמנטרי.

שמים רגל, ועוד רגל, ואת הרגל הראשונה שמים במדרגה הבאה, וכך עולים לאט לאט לקומה למעלה.

פשוט, יומיומי, רגיל.

לא בשביל אנשים שלא ראו מעולם מדרגות. ועכשיו פתאום, צריכים להתמודד עם הליכה במשטח מדורג שהם רואים לראשונה בחייהם. שהם חווים לראשונה בחייהם.

ועוד לא דיברתי על הסיפור עצמו. כי גם כאן אברהמסון עושה עבודה נהדרת. בהחלטה שלו להישאר בתוך החדר ולא לצאת משם למשך חצי סרט. בהכרה של שגרת היום הנוראה של השבויים, בהתמקדות שלו בסיפור של האם ובנה, ובנטישה הכמעט מוחלטת של סיפור השובה. בהדרגה שבה נבנית תכנית המילוט. בהבנת הרוח האנושית של התקווה שלעולם אינה נעלמת, גם אם היא מקבלת מכות רבות, והיאוש מתגנב מדי פעם. בעבודה המצוינת עם המוסיקה, שמגיעה תמיד מלמטה, ויודעת ללחוץ בעדינות בדיוק במקומות הנכונים עד שאי אפשר שלא לבכות. במשחק הפנומנלי של ברי לארסון, עניינית ואנושית, ודווקא בגלל זה מרגשת כל כך (ושל הילד הכל כך מיוחד הזה, ושל ג'ואן אלן, אמא שלה, בחלק השני של הסרט). ובבניית הדרמה בחלק השני של הסרט כך שנישאר קרובים לפסיכולוגיה של האנשים האלו, שמנסים להבין את העולם, שהיה צר כל כך למשך כל כך הרבה זמן, והנה עכשיו הוא אינסופי.

לני אברהמסון לא מתעלם מכל הסביבה המקיפה את הסיפור הזה, והוא מזכיר אותם (הפסיכופט שכולא אותם בחלק הראשון, התקשורת צמאת הדם בחלק השני, והמתח בין ההורים שלה, שנשבר מזמן ולא בר איחוי. תפקיד קטנטן ונפלא של וויליאם ה. מייסי בסרט הזה שב ומוכיח שאין דבר כזה תפקידים קטנים), אבל התסריט והעריכה יודעים לחזור כל הזמן ולהתמקד בפסיכולוגיה של שני האנשים האלו, בפרופורציה שבה הם רואים את העולם המשונה הזה שבו אנחנו חיים, עולם שיש בו עלים, ועצים, ופרחים, אבל גם רוע אנושי בלתי ניתן לדמיון. יופי סוחף, וכיעור שחור שעוטף, הכל יש בעולם הזה במידות משתנות. והחדר הוא מעבדת הניסויים של הסרט הזה. דרך לבדוק פרופורציות של הדברים האלו בעולם הזה שלנו.

סרט חכם, מרגש, שנשאר בבטן הרבה אחרי שהאורות נדלקים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s