מכונת הכסף: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Big Short)

The Best Director is the One You Don't See

                                           Billy Wilder

הו, געגועי לבילי ווילדר. הוא היה עושה מהסרט הזה מטעמים. אבל הוא גם היה יודע להישאר מאחור. כי אדם מק'קיי, הבמאי של "מכונת הכסף" לא יודע. הוא כל כך לוחץ כל הזמן, משחק באלף ואחד טריקים ושטיקים קולנועיים, כאילו מביע אי אמון מוחלט בסיפור, עד שזה מעייף אותי מהר מאוד, לא מצחיק אותי בכלל, ודי גורם לי לרצות שהסרט הזה ייגמר כבר.

בחיי שאני לא מבין את המחשבה מאחורי אסטרטגיית הבימוי של הסרט הזה. אלהים אדירים, הרי הסיטואציה הקומית מוגשת כאן לבמאי על מגש של כסף: כמה אנשים קטנים, סוחרים קטנים בוול סטריט, יוצאים כנגד המומחים הכי גדולים של הכלכלה האמריקאית. הם מהמרים בכסף גדול כנגד המומחים הכי גדולים. והם מנצחים. בגלל שהבוסים הגדולים כל כך גאוותנים עד שהם לא רואים מה שמתרחש מתחת לאף שלהם. סיטואציה כמעט דמיונית, ועם זאת אמיתית. אבל אדם מק'קיי הבמאי משתולל באינספור טכניקות קולנועיות, עריכה היסטרית, אנשים שמדברים למצלמה פתאום, הפסקות בשטף הסיפור כדי להסביר מושגים כלכליים, גגים קולנועיים שמרוב שהם מזיעים כדי להצחיק מוציאים ממני נחירת בוז (והרגשת אי נוחות בגלל השוביניזם הנודף מהן: לא משנה מה אשה ערומה באמבט אומרת, כשהיא שואלת: הבנתם? אתם אומרים כן).

big shortאבל הכי חשוב ומרתיע: במהלך הסרט, בראד פיט (בתפקיד אורח קטן, כמעט בלתי ניתן לזיהוי), אומר במפורש: זה רציני! אנשים מאבדים את העבודה שלהם! את הפרנסה שלהם! את החיים שלהם! באלפים! ואפילו במיליונים! זה לא מצחיק!

אבל "מכונת הכסף"? קטעים איתכם. בוא נשים תספורת מגוכחת על הראש של ריאן גוסלינג, וניתן לו לדבר למצלמה. בסבבה. וסלינה גומז. כוסית. בוא נביא אותה לאיזו סצינה שתסביר לנו איזה מושג כלכלי מסובך. מי יגיד לה לא?

אין לי בעיה עם סרט לא רציני על נושא רציני. אבל צריך שבבסיס תהיה הבנה כלשהי של הנושא, שבסופו של דבר, אני גם אהנה, וגם אקח איתי משהו אחרי החוויה. "מכונת הכסף" מתרכז בצחוקים.

מה גם שתסריטאית, הסרט מזגזג בין כמה מוקדים שלא תמיד נפגשים. הם מסתובבים באותו מילייה (וול סטריט), אבל בגדול, זה לכאורה שלושה סיפורים שונים של דמויות שונות, שבמקרה עושות את אותו הדבר במקביל. יענו, "מגנוליה" סטייל. אבל אף אחת מהדמויות לא באמת מעניינת אותי, כי הבמאי לא באמת נותן לי להתקרב אליהן. אז בסופו של דבר זה סרט שדי חוזר על עצמו. אמנם, באיזשהו שלב, הדמויות מתחילות להתקל במכשולים, כמו שכתוב בספר הדרכה לתסריטאים, וזה איכשהו עובד (כשהמשבר מתחיל, העשירים מתחילים לשמור על הכסף שלהם, והעניים הופכים עניים יותר. ג'יי סי צ'אנדור עשה את זה הרבה יותר טוב ב"התמוטטות" / Margin Call). אבל מכיוון שמדובר בסופו של דבר בשלושה מוקדים שונים שבהם קורה פחות או יותר אותו הדבר, זה די חוזר על עצמו.

והאמת היא שגם השחקנים די עובדים על אינסטינקטים, ופחות על הדרכה צמודה מהבמאי. כי כריסטיאן בייל די מטריד בחוסר התקשורת שלו עם העולם. וריאן גוסלינג הולך לאיבוד ברעש הלבן הגדול של הבימוי. ורק סטיב קארל יוצא טוב לטעמי מהסרט הזה, כי הוא היחיד שיודע לאזן את האלמנט הקומי והדרמטי בסרט הזה למשהו מורכב ומלא שבאמת מבין את ההשלכות הכלליות. כי המערכת הכלכלית האמריקאית הקפיטליסטית מושחתת מהיסוד, והיא שומרת על עצמה בכל מחיר. והיה צריך כמה אנשים קטנים שיבינו את הבאג הגדול שבבסיסה כדי שיוכלו לעשות את האקזיט הקפיטליסטי הגדול מכולם.

אבל לבמאי של הסרט הזה לא קוראים בילי ווילדר. הז"ל מסתכל על הסרט הזה בתסכול מלמעלה. הוא היה עושה את זה ארסי, מצחיק, ומחריד בעת ובעונה אחת, כי הוא היה מוותר על כל הטריקים הבימויים המיותרים, ומוסיף הרבה וואן-ליינרים בלתי נשכחים. "מכונת הכסף", מבחינתי, הוא סרט נשכח.

(ואם מישהו צריך לעשות לסרט הזה רימייק, אז אולי דורון צברי. "מגש הכסף" הוא דוגמא לאיך באמת צריך להסביר כלכלה בעזרת כלים קולנועיים, ועדיין לא לקחת את הפוקוס ממה שחשוב באמת. כי אם נודה על האמת, גם ישראל היא קפיטליזם חזירי, לא?)

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s