גרימסבי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Grimsby)

באמת שאני לא כל כך יודע איך לגשת אל הסרט הזה. "גרימסבי" הוא קומדיית אקשן, ואני לא ממש בעניין של אקשן. כך שחצי סרט הוא כבר די אבוד בשבילי. אני הלכתי בשביל הקומדיה, ובאופן יותר ספיציפי, הלכתי בשביל סשה ברון כהן.

האיש הזה הוא גאון בעיניי, ועכשיו, כשרובין וויליאמס עבר מהעולם, הוא בעיניי היורש שלו. פסיכי, מטורף, חסר פחד, אנרגטי מאוד, בוטה, חד מאוד, ומאוד מאוד מצחיק. אז למה יצאתי מ"גרימסבי" עם חצי חיוך אומלל על הפרצוף שלי?

סשה ברון כהן פרץ לחיינו עם "עלי ג'י" (לא ראיתי). ב"בוראט" הוא הביא את השיטה הקומית הייחודית שלו לגאונות, ולהצלחה אדירה. הסרט הבא שלו היה כשלון (ביקורתי וקופתי). עם אותו סגנון של "בוראט", אבל עם הרגשה של מחזור של שטיק, מה שנשאר היה בעצם רק גסות הרוח, ואת זה הקהל והביקורת דחו בשאט נפש. אז סשה ברון כהן הלך ועשה חישוב מסלול מחדש, והביא את הקומדיה המצוינת והמצליחה "הדיקטטור". ועכשיו סשה ברון כהן שוב חוזר, ודי ממחזר את עצמו ב"גרימסבי".

grimsbyלמרות שזה היה אמור להיות משהו חדש לברון-כהן הזה, כי קומדיית אקשן הוא עוד לא עשה, היתה לי הרגשה של להמשיך לקרוא

טרמבו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Trumbo)

אני הייתי אמור לאהוב את הסרט הזה. הייתי אמור להזדהות עם מסריו. עם הרלוונטיות שלו לחיים שלי כאן בישראל של היום (בחיי: תחליפו את המילה "קומוניסט" בכל מקום שהיא מופיעה בסרט במילה "שמאלני", והרי לך סרט על תקופת המקארתיזם, או שמא אומר, הנתניהואיזם, החשוכה שעוברת על ישראל של 2016). הייתי אמור לראות סרט על אדם שסובל רדיפות בגלל דיעותיו בארה"ב של שנות ה-50, ולחשוב על אנשים בישראל של 2016 שסובלים רדיפות, סתימת פיות, איומים והפחדות, רק בגלל שהם לא מתיישרים עם הקו הלאומני של הממשלה השולטת (ואח"כ הם עוד מתממים ולא מבינים למה אומרים שהם אנטי דמוקרטים). הייתי אמור לחבק את הסרט הזה.

אבל אני נשאר מרוחק. לא בגלל שאני לא מזדהה עם מסריו (שדמוקרטיה היא, בעצם יסודה, נתינת זכות ביטוי חופשי גם לאופוזיציה), אלא בגלל שהסרט, פשוט, עשוי לא מספיק טוב. כתוב לא מספיק טוב.

ואולי בכלל זו לא אשמת הבימוי והמשחק. אולי זה בכלל לואי סי.קיי, בתפקיד משנה, שמאבחן את הבעיה המרכזית של הסרט: אולי הגיבור של הסרט הוא פשוט הגיבור הלא נכון. הרי בסצינה אחת בסרט פונה התסריטאי ארלן הרד (בגילומו של לואי סי.קיי) לטרמבו ואומר לו: אתה, מילותיך הן מילותיו של רדיקל, אבל אתה חי כמו אחרון הנהנתנים העשירים של אותו שלטון קפיטליסטי שכנגדו אתה יוצא. נראה אותך חי בלי כל הנוצץ-נוצץ הזה. ואולי זאת הצרה הכי גדולה שלי עם הסרט: מסביב לדלטון טרמבו, הדמות המרכזית בסרט, יש גלריה שלמה של דמויות. חלקן יקסמו לרכילאים, ליודעי דבר, ולאלו שמחבקים כל ניים-דרופינג באשר הוא. אבל החלק הכי מעניין בסרט, לטעמי, הוא לא גיבור הסרט, אלא דווקא הדמויות הסובבות את אותו. הן מפגינות יותר אמונה באידאולוגיה, יוצרות תמהיל מרוכז יותר של חיים פרטיים ואקטיביסטיות מאשר הדמות המרכזית שאמורה להוביל את הסרט, שהיא כולה פעולה ללא רגע פרטי.

מייקל סטולברג (אד ג'י רובינסון) ולואי סי.קיי (ארלן הרד). המסביב של טרמבו ב"טרמבו"

מייקל סטולברג (אד ג'י רובינסון) ולואי סי.קיי (ארלן הרד). המסביב של טרמבו ב"טרמבו"

אל פאנינג, בתפקיד הבת, למשל. היא גדלה להיות להמשיך לקרוא

סזאר 2016: הזוכה (המפתיע)

אמש התקיים בצרפת טקס חלוקת פרסי האקדמיה הצרפתית לקולנוע, הסזאר. לפני חודש, עם פרסום המועמדויות, סקרתי כאן את הסרטים הבולטים ברשימה. כתבתי שם, בין היתר, שחלק גדול מהסרטים המועמדים כבר הוקרן בישראל, במסגרת כזו או אחרת. ובחודש הבא יש לנו פסטיבל צרפתי בסינמטקים. אז בין אלו לאלו, עקבתי בעניין אחרי התוצאות, ולמרות שלא יכולתי לעשות זאת בזמן אמת (הייתי בעבודה אמש, ואמנם ניסיתי להתעדכן בתוצאות בדקות המעטות שהיו לי, אבל אין הדבר דומה למעקב אחרי הטקס בשידור ישיר), לא יכולתי שלא להיות מאוד מופתע מהתוצאות: אמנם, גם "ילדות פרא", הסרט שהיה פייבוריט לזכות, היה סרט קטן שהצליח לפרוץ ולזכות בליבם של צופים רבים (גם בישראל), ואכן, במהלך הטקס הסרט הזה זכה ב-4 פרסים (פרס סרט הביכורים, תסריט מקורי, עריכה, ומוסיקה), אבל לא בפרס הסרט הטוב. סרט קטן אחר לקח את הפסלון, והפעם, אפילו ז'אק אודיאר הגדול יצא בידיים ריקות ("דיפאן", זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, סרט שמאוד אהבתי, לא זכה ולו בפרס אחד).

ובכן, הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הצרפתית לשנת 2016 הוא להמשיך לקרוא

אנומליסה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Anomalisa)

הסרט החדש של צ'ארלי קאופמן!!! הגאון שכתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'"! ואת "שמש נצחית בראש צלול", שהוא אחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם! ואח"כ כתב וביים את יצירת המופת המטורללת "סינקדוכה ניו יורק"! והנה הוא חוזר, אחרי כמעט 8 שנים שעברו מאז אותה יצירת מופת! והסרט החדש שלו הוא…

קצת פחות גאוני.

יש לי איזו הרגשה של אנטי קליימקס אחרי הצפיה ב"אנומליסה". וזה לא בגלל שאין בו את הגאונות הכל כך מוכרת ואהובה של קאופמן. דווקא יש. ולא מעט ממנה. אבל יש גם משהו מטריד בסרט הזה, משהו מנדנד ומפונק על גבול המגוחך והפתטי.

————–

And you who had the honor of her evening

And by that honor

Had your own restored

(Alexandra Leaving, Leonard Cohen)

anomalisa 1"אנומליסה" מבקש קריאה של אנשים נטולי ציניות, אבל באותה נשימה, הוא גם מקשה עלי להתמסר לסיפור הזה ללא שמץ של ספקנות. כי מה זה הדבר הזה שמכונה באנגלית One Night Stand ? מה זה הסיפור הזה על הגבר הזה שיש לו בחורה בכל נמל ? למה לגברים מותר לשכב עם מי שהם רוצים וכמה שהם רוצים, ונשים נחשבות מופקרות אם הן עושות את זה? ואיך זה שבמחיר כמה מילים, כמה משקאות, בחורות נמסות, מתמסרות לגבר זר, שוכבות איתו, מבלות איתו לילה, ובבוקר שלאחר מכן הכל נגמר, הלאה לבחורה הבאה. והכל בסדר, עוד יום (לילה) עבר ?

או שאפשר להסתכל על זה גם מהזוית היותר נוגעת ללב. מהזוית של ה להמשיך לקרוא

עיר מקלט: הביקורת

אם סרט מוקרן באיזשהו פסטיבל, או בהקרנות אקדמיה, ואז לוקח לו קרוב לשנתיים עד שהוא מוצא מסך מסחרי, זה בדרך כלל אומר לי שהסרט לא טוב. ומצד שני, בקרוב עולה על המסכים, סוף סוף, "עמק", סרט שמאוד אהבתי, גם הוא כבר קרוב לשנתיים מחפש מסך מסחרי בהפצה רגילה. אבל, מסתבר, ש"עמק" הוא היוצא מהכלל. כי "עיר מקלט", שגם אותו ראיתי עוד בקיץ 2014, הוא מהצד הפחות טוב של הקולנוע לטעמי. כלומר, זה לא שהוא רע במיוחד, או מעצבן במיוחד, או שיש בו משהו בוטה מדי. אבל הוא הו, כה סתמי ובעיקר מפוספס. כי היה כאן רעיון לא רע, אבל בדרך הארוכה מהרעיון לסרט המוגמר (ועד למסך הקולנוע הקרוב לביתכם) הדברים לא הלכו כל כך חלק. הנה טקסט קצר שכתבתי על "עיר מקלט" עוד אז, ב-2014, ושמרתי אותו בכספת מאז ועד היום:

————————-

זה הסיפור על סרט שיש בו הרבה דברים טובים, אבל הוא בכל זאת לא עובד.

havenלכאורה, יש כאן להמשיך לקרוא

גופו 2016: המועמדויות

אתמול התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה לקולנוע שלהם. מבט על רשימת המועמדויות נוסך בי תחושת סיפוק: כבר למדתי לאהוב ולכבד את הקולנוע הרומני של האלף החדש עד כדי כך שכבר ראיתי שניים מחמשת הסרטים שמועמדים לפרס הסרט השנה, ושמעתי (בעיקר דברים טובים) על סרט אחד נוסף. עוד סרט ברשימה בוים ע"י במאי שראיתי שני סרטים שלו בעבר (אחד לא אהבתי, אחר כן). כך שהמבט הפעם על רשימת המועמדויות של האקדמיה הרומנית הוא מבט משולב של הכרה של הנפשות הפועלות עם המשך הסקרנות לגבי אלו שאני לא מכיר.

אלו הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הרומנית לשנת 2016:

"בראבו!" (! Aferim) – בימוי ראדו ז'ודה

aferimבמאה ה-19 יוצאים אב ובנו, משרת החוק והשוליה שלו, בשליחות בעל אחוזה עשיר למסע ל להמשיך לקרוא

יחי הקיסר!: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hail, Caesar)

הסרט הזה פתח את פסטיבל ברלין, אבל אני, איכשהו, פספסתי את ההקרנות שלו, שם, בברלין, כי הן התנגשו לי עם סרטים אחרים שרציתי לראות, ובכל מקרה, חשבתי, הסרט הזה יוצא כבר בישראל, אז אני אראה אותו כשאחזור לארץ. והנה חזרתי. והנה ראיתי.

הביקורות הראשונות ל"יחי קיסר!" עם הקרנתו בפסטיבל ברלין ויציאתו בארה"ב היו פושרות למדי. אבל כשהסרט יצא בישראל, הביקורת המקומית, בהכללה, די התלהבה. ועכשיו, כשראיתי את הסרט, אני חושב שמה שצריך לעשות, הוא לשלוח אתכם לקרוא את הביקורת שיאיר רוה כתב, כי הוא מספק את כל האבחנות הראויות והנכונות לטעמי, וכך אני לא אצטרך לחזור עליהן, אבל אז כדאי שתחזרו לכאן, כי ההבדל ביני ובין יאיר רוה בנוגע לחדש של האחים כהן הוא בשורה התחתונה. או במילים אחרות: כל מה שיאיר רוה אומר בביקורת שלו נכון, חוץ מדבר אחד: הסרט הזה פשוט לא טוב. או לא מספיק טוב.

כי לדעתי האחים כהן כתבו כאן תסריט מבריק, שפונה אל אהבת הקולנוע הקלאסי, אל בסיס אהבת הקולנוע של כולנו, וגם אם הוא הולך לשנות ה-50, לתור הזהב של הוליווד, הוא אקטואלי גם היום. "יחי הקיסר!" שואל בצורה ישירה למה אנחנו אוהבים קולנוע. מהו הטקס הזה של ללכת לאולם אחד גדול, חשוך, מלא באנשים כמוך, ולצפות באנשים זזים, רוקדים, שרים, רודפים אחרי הרעים, או מרגשים אותנו עד דמעות, והכל מצפיה משותפת בדבר הזה שנקרא סרט?

hail caesarאז כן, אני מסכים שהתסריט של הסרט הזה מבריק, והשחקנים, כולם כאחד, נרתמו לעניין במסירות מרשימה (ועל כולם עולה, כמובן, השחקן הראשי ג'וש ברולין, וגם הופעת אורח קצרה ומבריקה, וכפולה, של טילדה סווינטון). הבעיה שלי עם הסרט הזה היא ש להמשיך לקרוא