פסטיבל ברלין 2016: סופת חול

אז לפעמים אתה חושב שאתה יודע הכל. בורח לך.

אני מבקר קולנוע. אני קצת מכיר ויודע על סרטים ישראלים שהיו ויהיו. אפילו כתבתי פוסט שסוקר את הסרטים הישראלים החדשים הבאים עלינו לטובה ב-2016. והמגיבים הוסיפו משלהם.

ואחד חמק. לפני פחות מחודש זכה סרט ישראלי חדש בשם "סופת חול" בפרס הסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס. והנה הוא התקבל גם לפסטיבל ברלין החשוב. הסרט הזה עבר לגמרי מתחת לרדאר שלי, והנה הוא הפך לסרט המסקרן ביותר (ז"א, עד שיגיע הסרט של סידר. כנראה בקאן). ועכשיו אני בברלין. וראיתי את הסרט. ומה אתם יודעים – מדובר בסרט משובח.

אמנם הסיפור הוא אותו סיפור ישן נושן – סיפור אהבה אסורה. הבת הגדולה מאוהבת במישהו שאוהב אותה. אבל המשפחה לא רואה את היחסים בעין יפה.

ונוסף לזה מדובר בעוד סרט נישתי. החברה הישראלית מתפרקת למרכיביה מאז "חתונה מאוחרת". כל תפוצה מקבלת את הסרט שלה. כבר היה לנו סרט בדואי אחד ("שרקיה"). הוא היה יותר פיוטי ופחות קומוניקטיבי לקהל הרחב. עכשיו יש עוד סרט בדואי. "סופת חול" מתקשר הרבה יותר. מה שלא אומר שהוא עושה הנחות.

למעשה הסרט הזה הוא סרט חסר תקווה על מעמד האשה בחברה הבדואית.

sand stormהוא מתחיל דווקא עם האמא – זאת ש'מתחתנים עליה' – כלומר, הסרט מתחיל עם האשה הראשונה של הגבר, בעוד היא מארגנת את החתונה של בעלה עם האשה השניה. ואז הבת רוצה עצמאות. היא לומדת, ורוצה להתפתח, והאבא דווקא תומך. אבל כשדבר המעשה שעשתה (התאהבה במישהו שלא מהשבט שלהם!) מתגלה (בסצינה נפלאה ללא מילים) – אז האבא מחליט לאלף אותה. קודם האמא (בגילומה של רובה בלל, שעושה חיקוי מוצלח למדי של היאם עבאס – תקיפה ונחושה לשמור על המסורת, אבל גם בעלת חמלה לבת שלה), ואח"כ גם האב מפילים מכה אחרי מכה על הבת האומללה (למיס עמאר, שחקנית מרגשת המשלבת רוך ועדינות עם נחישות צעירה). והיא, כמו אותו זאזא של דובר קוסשוילי, נמצאת בקונפליקט קורע בין המשפחה שלה, שאותה היא אוהבת, לבין האהוב שלה, גם אותו היא אוהבת, אבל חיים איתו משמעותם חיים בלי המשפחה שלה.

"סופת חול" מראה בעצם איך הנשים הן אלו ששומרות על המסורת, שומרות על המצב המדוכא שלהן, שומרות על הסדר כך שהגברים ימשיכו וישלטו בהן. וזה עובד בכל כך הרבה רבדים – גם המבוגרות, שמטלטלות את הסירה, אבל רק בתוך המסגרת, ולא שוברות אותה, גם גיל הביניים, לכאורה המפונק יותר, אבל כמו שאומרת אחת הדמויות – "את לא רוצה לגמור כמוני, להיות האשה השניה. עם כל הפינוקים, אני אהיה תמיד השניה", גם הצעירות יותר, הבועטות וצועקות, אבל מחויבות לעשות את מצוות ההורים, או שישארו לבד לגמרי, ואפילו בנות הגיל הרך לגמרי, המסתכלות על כל המחזה הזה מבין סורגי החדרים, ורואות את העתיד העצוב שלהן.

והכל עטוף בצילום נהדר (שי פלג, שצילם, בין היתר, גם את "ברש" ואת "יותר איטי מלב"), לרגעים בסטדי קאם המביע סערת נפש, ולרגעים אחרים רגוע יותר, מדברי יותר, ובקצב נכון שהבמאית מרגישה אותו, ובמשחק משובח של כל הקאסט האלמוני (חוץ מהיתאם עומרי, שמגשים כאן את ההבטחה שנקשרה בשמו כשהופיע בתפקיד משנה ב"בית לחם"), ובמוסיקה המצוינת, ובעיקר בהרגשה האותנטית והכואבת שכך זה באמת, ושאין מנוס. שאין לאן לברוח. ככה זה אצל הבדואים (ואולי לא רק אצלם).  והסרט הזה, למרות הרגשת המועקה שהוא משאיר, הוא שיעור כואב במעמד האשה המעוך שנמצא ברצפה, מרחק כמה שעות נסיעה מאיתנו, ואולי אפילו יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ברלין 2016: סופת חול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s