פסטיבל ברלין 2016: וביום יפה אחד…

(שם הסרט במקור: …And-Ek Ghes)

כמה דקות לפני הסוף מגיע קטע מלהיב. וידאו קליפ מהוקצע, צבעוני, כיפי, סוחף. משהו שורשי, אוטנתי, מהלב, שמח וגם מרגש. ומשהו שנראה הרבה יותר טוב מכל מה שמשודר בערוץ 24.

כמעט בא לי לומר שבשביל הקטע הזה כל הסרט הזה שווה צפיה.

אבל לא ממש…

אני מניח שהסרט הדוקומנטרי הזה יגיע לפסטיבל ירושלים, או אפילו לדוק-אביב הקרוב, אז תרשמו:

And-Ek Ghesיש ל"וביום יפה אחד" פרמיס מדליק, ומשהו שאמור היה להיות הסרט הדוקומנטרי המושלם: משפחה רומנית אחת (מורחבת. מאוד מורחבת) עוברת לגרמניה, בנסיון לשפר את מצבה הכלכלי. וכולם חולמים להיות זמרים, שחקנים, במאים (והם נושאים את עיניהם לא להוליווד של המערב, אלא להוליווד של המזרח, בהודו). הם מצלמים כל הזמן. מביימים את עצמם בצורה בולטת וברורה שנראית חובבנית במתכוון (למרות שברור שלבן הגדול יש יכולת ווקאלית יוצאת דופן, שבאה לידי ביטוי באותו קטע מלהיב, וגם לפני כן). הסרט הזה אמור לשקף את החלומות הנוצצים של הוליווד/ בוליווד אל מול החיים הקשים של השגרה הכלכלית הלוחצת של המהגרים במקום זר. הסרט הזה אמור.

יש בעיה אחת גדולה לסרט הזה: אין לו תסריט. כלומר: יש לו הנחת עבודה נהדרת. ויש לו דמויות צבעוניות ונוגעות ללב. אבל אין לכל החומר המדליק הזה פיתוח. הכל נסחב ונסחב, בסצינות ארוכות ללא תכלית, מבלי באמת להוביל את הסיפור מנקודה לנקודה. הדמות הראשית, אב המשפחה, מוביל את הסיפור בוויס-אובר, מספר על דברים שקורים. במקום שנחווה את החיים הקשים, שהשירים והחלומות יהוו להם קונטרה, במקום להשתמש במצלמה שלו כיומן מצולם, הוא מספר בוויס-אובר על מה שקורה. לשמוע על כך שהמשכורת מתעכבת, או על כך שהבירוקרטיה עדיין לא סידרה את אישורי העבודה הנדרשים ואת סידורי החינוך הנחוצים לילדים, אין בכך די. במקום לשמוע על זה, צריך ליצור (בצורה מבוימת או לא) סצינות שבהם הדברים ייקרו מול עינינו. אבל אין.

במקום זה הסרט הוא סדרה אינסופית של סצינות שבהם בני המשפחה מבוימים/ מביימים מול המצלמה, והאמת לא באמת נחשפת, לא באמת עוברת דרך הפילטר הרגשי שלי. אז הנה עוד פקניק משפחתי בפארק. ועוד פעם הוא כותב שיר שאין בו באמת שיקוף של החיים כמו שהוא חווה אותם, או כמו שהוא היה רוצה, אלא יש בו סיפור שלא קשור בכלל לחיים שלהם, סיפור אסקפיסטי. והכל מבוים בצורה בולטת ודי חובבנית (האמת, בכוונה, וזה מובן, כדי לשמור על אוטנתיות, רק שנדמה שכל הטפל נשאר בתוך הסרט, וכל העיקר נזרק החוצה בחדר העריכה).

ואז מגיע הקטע מהפסקה הראשונה. נוצץ, יפהפה, כמעט מצליח לנער אותי מכל הדכדוך ששהיתי בו למשך שעה וחצי. ועוד אפילוג, שמחזיר אותי חזרה לסרט הצולע הזה.

היה כאן הרבה חומר טוב. הוא רק טופל בצורה מעייפת למדי.

ולכן החלומות על זוהר לא באמת מביאים את הסרט הזה לשיאים הרגשיים שהוא היה אמור להגיע אליהם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s