פסטיבל ברלין 2016: חתול

(שם הסרט במקור: Kater)

זה סרט ממש יפה. ואני לא אוהב אותו.

זה סרט שמציג עבודת בימוי מאוד מרשימה. והוא איבד אותי מהר מאוד.

KATERאני מניח שבפסטיבל ההומו-לסבי הקרוב נראה את הסרט הזה. אבל יש בו משהו מטריד ולא פתור.

"חתול" מספר על מערכת יחסים בין שני גברים אוהבים. חצי השעה הראשונה של הסרט לוקחת את הזמן לספר באריכות על האידיליה הסוררת ביניהם. הוא נגן בתזמורת. השני עוסק באדמיניסטרציה של אותה תזמורת. הם אוהבים מוסיקה. הם אוהבים אחד את השני. הם אוהבים את החברים שלהם, חבריהם לתזמורת, איתם הם נפגשים לארוחות ולבילויים אחרים. הם אוהבים את החתול שהם מגדלים יחד. והם משוגעים אחד על השני. הכל חם, אנושי, חושני, אירוטי אפילו (אבל לא פורנוגרפי – למרות שיכולתי לוותר על הסצינה שבה הם מזמינים את אחד החברים שלהם לצפות בהם בזמן שהם…)

ואז מגיע האירוע המחולל של הסרט. זה שמשנה הכל. והאירוע הזה כל כך קיצוני וכל כך בוטה שהוא משנה את הכל. עד אז הייתי לגמרי עם הסרט. עם הזוג האוהב. עם הסבלנות שהבמאי מקדיש לנופים, ליחסים בין האנשים, ולחתול שמסתובב כל הזמן, ותמיד זוכה לאהבה. והאירוע הזה מגיע משום מקום. אין לו הסבר.

כן, האוסטרים פסיכים. אני מכיר את זה עוד מהסרטים של האנקה. וגם אצל המאסטר הגדול אין באמת הסברים. אבל הוא לוקח את הזמן לתת לי להבין את הפסיכולוגיה של האנשים. גם אם האנקה נותן לי להבין לבד, הוא בונה את הסיפור כך שאני אוכל איכשהו לחיות את החיים של האנשים שהוא מציג על הבד. להבין את הטבע שלהם, השטני שלהם. אפילו בסרטו הראשון של האנקה, "היבשת השביעית", שבו הוא מתאר את חייה של משפחה רגילה, שלאט לאט מסתגרת בביתה, מפסיקה לעבוד, או לשלוח את הילדה לבית הספר, עד שהוא נגמר בשבירת כל הבית והתאבדות קבוצתית, גם שם, בלי באמת הסבר קונקרטי, הלכתי לגמרי עם האנשים האלו, כי האנקה יודע לבנות את הסיפור בהדרגתיות, להכניס אותי לאט אל תוך האופל האנושי הזה.

ב"חתול" אין את זה. זה מגיע פתאום, בלי הכנה, וכל שאר הסרט יש פליאה ואי הבנה מאיפה הגיעה הפסיכוזה הזו. הרי האנקה לא מתפלא. מבחינתו זה טבוע בנו. קלאוס הנדל מבלה את כל שאר הסרט בנסיון להבין את מה שקרה, ובפחד שזה יקרה שוב. וכאן אני והסרט נפרדנו. כי למרות הסבלנות והקצב המדוד שבו הנדל מוביל את הסרט, למרות הצילומים היפים והפסטורלים, למרות השקט והבטחון שבו הבמאי מוביל את הסיפור, ולמרות המשחק הטוב של שני הגברים והכימיה המקסימה ביניהם, הכל הולך לאיבוד בגלל שאני לא מבין את הפסיכולוגיה הזו, לא יכול ללכת איתה. כל הסרט יוצא משיווי משקל מכיוון שהאירוע הכל כך קיצוני הזה (שקשור בחתול, אגב) מגיע משום מקום, ללא כל הסבר רציונלי, ללא בניית לחץ כלשהו על הדמויות, ללא כל סיבה נראית לעין או ללב – פתאום הסרט מתמוטט בגלל שאני לא מבין אותו.

אז חבל על עבודת בימוי באמת מעניינת, בגלל שהסרט שבה היא מתרחשת מתמוטט מהר מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פסטיבל ברלין 2016: חתול

  1. מה קורה לחתול?
    אני לא רוצה לדעת.
    אבל אני שמח על ביקורת כמו זו, כי אם הייתי נתקל בסרט במקרה הייתי מצולק.
    וראיתי את ״אמא״. מעדיף לא לדמיין ולקוות שזה אפקטים

  2. איתן…תוכל להגיב? הפוסט הזה רודף אותי
    —————
    איתן לאלי: שלחת לך מייל כדי לא לעשות ספוילר לאלו שירצו לראות. הסרט כנראה יגיע בקרוב לישראל לאחד הפסטיבלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s