פסטיבל ברלין 2016: לא חוקי

(שם הסרט במקור: Ilegitim)

באתי לסרט עם ציפיות גבוהות. אדריאן סיטארו, הבמאי, כבר מאוד הרשים אותי בעבר עם "כוונות טובות", וגם ב"מקומי", שפחות אהבתי, היה כשרון סינמטי ניכר של כתיבה ובימוי. והאמת שגם בסרטו החדש יש רגעים חזקים. אבל לא הבנתי אותו.

קודם כל צריך לומר שבשני סרטיו הקודמים היתה כמות עצומה של חוש הומור מצחיק מאוד שמבוים במקצוענות מרשימה ובטיימינג מדויק. כל זה נעלם כאן. "לא חוקי" הוא סרט רציני עד מאוד (למעט סצינה אחת קצרצרה עם אוגר). אז מה שנשאר הוא דרמה סטנדרטית, מבוימת היטב אמנם, ובעיקר משוחקת מצוין, אבל סטנדרטית למדי. כל הייחוד של אדריאן סיטארו כבמאי הלך לאיבוד.

אבל צריך לומר גם שכריסטיאן מונג'יו כבר עשה את זה יותר טוב. הרבה יותר טוב. כי שם המשחק כאן הוא הפלה. אתם זוכרים את "4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים", כן?!. אז סיטארו יוצא מאותה נקודה. במשך למעלה מעשרים שנה, בין אמצע שנות ה-60 עד סוף שנות ה-80 ההפלה היתה לא חוקית ברומניה. מונג'יו עשה על זה סרט חורך לב ונשמה. סיטארו יוצא מאותה נקודה ב"לא חוקי", ומביים סצינה ראשונה בסרט שבה יש גילוי מחריד בקשר לאבא. העניינים מגיעים לתגרה בתוך המשפחה. העבר השחור מטיל צל כבד על ההווה. המשחק, העמדת הסצינה על ידי הבמאי, הכתיבה, פיתוח הסצינה בסבלנות על ידי הבמאי עד לשיא – הכל מצוין.

ואז זה נגמר. הסרט עובר לספר על משהו אחר.

ilegitimהאבא די נעלם מהסרט, וזרקור הסיפור עובר אל אחת מבנות המשפחה. היא בת 22, מנהלת רומן עם אחיה התאום, ונכנסת להריון. הפלה?

אה, אז יש קשר בין הסיפורים. אבל הוא יותר רעיוני. לא רגשי, מכיוון שהאבא די נעדר מהסרט אחרי אותה סצינה ראשונה. אז בשביל מה היה צריך את אותה סצינה?

מה גם שהסיפור המרכזי די נסחב, ולא באמת הולך לשום מקום. אז כן הפלה, או לא הפלה, או כן, או לא, או להיות עם החבר שלה (הרשמי), או עם אחיה התאום שאותו היא אוהבת, אבל לא בטוחה אם כן או לא, אם הבן שיוולד יתקבל בחברה כשייודע שהוא נולד כתוצאה מיחסים בין אחים, אז להפיל, או לשמור את הילד, כי הוא תוצר של אהבה, וזה בכלל כבר נחשב די נורמלי בכמה מדינות, או מה פתאום, להפיל, זה לא ילך, או שכן, או שלא…

הסרט די נסחב וחוזר על עצמו, ולא ברור מה הקשר שלו לאותה סצינה ראשונה ומצוינת. אז למזלו של הסרט, בתפקיד הראשי משחקת אחת אלמונית לגבי, וקוראים לה אלינה גריגורי. והיא פצצת כריזמה נוגעת ללב. והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. את כל התסריט המעיק הזה, שלא ברור לאן הוא הולך. את העניין ואת הלב שלי – הגריגורי מחזיקה את הסרט הזה בחיים למרות הבעייתיות שלו. ההתפרקות ההדרגתית שלה, חוסר היכולת למצוא את עצמה בתוך הבלגן של משפחה מרובת ילדים, חוסר היכולת לחשוב במצב בעייתי – הכל במשחק המדויק של גריגורי. לפחות היא מצליחה לגעת ללב שלי, ואיכשהו לא להתייאש מהסרט הזה.

אדריאן סיטארו הוא בחור מוכשר. ראיתי את זה בסרטיו הקודמים. ויש כמה רגעים (מעטים) גם בסרט הזה בהם זה בא לידי ביטוי. אבל הפעם זו עבודה חלשה יחסית של סיטארו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s