פסטיבל ברלין 2016: מאהאנה

(שם הסרט במקור: Mahana)

בחיי שזה סרט מרשים מאוד, יפה מאוד, מפואר למדי. וזו בדיוק הבעיה שלי איתו.

mahanaלי טאמאהורי התגלה באמצע שנות ה-90 עם סרט שנקרא "פעם היו גיבורים". סרט שהגיע מתוך הקהילה המאורית בניו זילנד, ותיאר את האלימות של גברים כלפי נשים. עם הגלים שהסרט הזה עשה, טאמאהורי עבר להוליווד. הוא עוד הספיק לביים פרק אחד (אלים במיוחד, למיטב זכרוני) בסדרת הטלויזיה "הסופרנוס", ואז הוא נבלע בתוך המכונה האמריקאית שמשמידה כשרונות. הוא הפך לעושה סרטי אקשן סוג ד', כי זה מה שהאמריקאים חשבו שהוא יכול לעשות (הוא היה יצירתי עם האלימות שלו בהתחלה).

עכשיו, אחרי הרבה שנים, הוא חוזר הביתה. אל המאורים. ואפילו לאותו שחקן ראשי מ"פעם היו גיבורים", שחקן עם כריזמה ואלימות כבושה המתפרצת מדי פעם. והסרט הזה הוא…מה זה נחמד.

באמת. זה סרט ממש נחמד. הולמארקי כזה. סרט שמנהל דיון על חינוך. "אהבה קשוחה", כלומר, העברת הילד סוג של מדורי גיהנום, לרדות בו עד שיבין ויגדל, או חינוך באמצעות אהבה ורוך.

במרכז הסרט נמצא הפטריארך לבית מאהאנה בשנות ה-50 בקהילה המאורית בניו-זילנד. יש משפחה יריבה שאסור להתערבב איתם, יש עבודה חקלאית לעשות, ויש ביזנס שצריך לסגור. ויש גם תחרות גזיזת צמר מכבשים, וכמובן כל שנה חייבים לזכות בה, ולהשפיל את המשפחה היריבה. על הכל מנצח ביד רמה האבא הגדול. ויש את הילד הצעיר, הנכד בעצם של אותו פטריארך. הוא רך ועדין, אז הסב מבקש להקשיחו, והוא לוקח אותו כפרויקט מיוחד. ובינתיים אבא ואמא שלו נוסעים לכמה ימים, והוא נשאר לבדו להתמודד עם הרודן. יש לו סימני התנגדות, אבל הוא מביע אותם בעדינות ולא בתקיפות, בנחישות אסרטיבית אבל בנימוס. הסב לא מבין את הדרך הזו. הוא מבין רק את דרך הכח.

וכשההורים חוזרים, הם מתעמתים עם הסב. אז הם מגורשים. וכך כל אחד שמעז לעמוד מולו – בעל הכוח מאבד נתינים, כי בעיניו אסור להראות חולשה. "מאהאנה" חכם מספיק כדי להראות שגם פעולות קשוחות כאלו באות בעצם מאהבה, ולי טאמאהורי מגייס את כל הנסיון שלו כדי לעשות סרט ברמה הטכנית הגבוהה ביותר, וזה אומר צילום מרשים מאוד, הקפדה על אותנטיות ועל פרטים, הכנסת המוסיקה במקום הנכון, שימוש די תכוף בשפה המאורית, ובעיקר עבודת משחק משובחת של כולם.

רק דבר אחד שכח הטאמאהורי – שדווקא כאן האלימות היתה מתבקשת. אבל בכל מקום שבו היא אמורה לפרוץ – טאמאהורי מרכך. זה כבר לא מכובד. פעם הוא היה מפציץ. אבל כאן הוא עשה סרט נחמד, ודווקא תסריט כזה, שדורש חספוס, טאמאהורי הופך אותו למשהו מתוק וחמוד. זה יפה, אבל נשכח. כי אם אתה רוצה באמת להראות עד כמה הפאטריארך הזה מאיים – תראה את זה, אל תספר על זה. אבל טאמאהורי נמנע. "מאהאנה" הוא סרט שמכופף את עצמו לטעם הקהל הרחב, מקצץ לעצמו את הכנפיים.

נדמה לי שהסרט הזה יגיע מתישהו לישראל, ויש לו פוטנציאל להתקבל בחום ע"י הקהל. כי הוא מתחנף. הוא מוריד סצינות קשות, הוא מסתיר דברים לא ראויים (באחת הסצינות מדובר באונס. טאמאהורי מצלם את הבית שבו הכל מתרחש מבחוץ, סובב את המצלמה סביב הבית, ונכנס דרך החלון רק כשהכל נגמר. מרשים, אבל לא נכון דרמטית), וגם המוסיקה רכה ונעימה. סרט מחוספס שעטוף בשכבה עבה של צמר גפן. נעים, אבל נשכח, ובעיקר מפוספס. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ברלין 2016: מאהאנה

  1. איתן.ספר קצת על האווירה בפסטיבל.
    ——————-
    איתן לרון: זה שווה פוסט נפרד, ואני כאן בעיקר בשביל הסרטים, הגדולים והקטנים. אני בד"כ נמנע ממסיבות העיתונאים כדי ללכת לעוד הקרנה. מה שאני אומר כבר עכשיו הוא שיש לישראלים מה ללמוד מבחינת איכות ההקרנה. הסתובבתי בכמה אולמות הקרנה, גם במרכז הפסטיבל, וגם ברחבי העיר, ולא ראיתי אף מסך פחות מענק, ואף הקרנה שלא היתה צלולה. וגם: מחר אני אעלה כאן פוסט על סרט גרמני שנקרא "24 שבועות". נראה לי שאם אני אקח סרט אחד איתי מכאן, סרט שישאר איתי בלב ויעלה לי דמעות בעיניים רק מלהיזכר בסצינות מתוכו, זה הסרט הזה. נדמה לי שיוליה ינטש סגורה לפרס השחקנית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s