פסטיבל ברלין 2016: הדרך לאיסטנבול

(שם הסרט במקור: La Route d'Istanbul)

ב"חיים על פי אגפא" שם אסי דיין ז"ל בפי אחת הדמויות שלו את המשפט : "הבדידות היא מחלה". שם המחלה הרגה את אביטל דיקר. ב"דרך לאיסטנבול" אנחנו מבינים שהבדידות של אורח החיים המערבי גורמת למוות של הרבה יותר.

ראשיד בושארב הוא כבר במאי מוכר ומפורסם. הוא כבר היה מועמד לאוסקר. במאי צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, הוא מתעסק בסרטיו במתח בין אורח החיים המערבי, לבין זה המזרחי.  ולמרות שבושארב הוא במאי מבוסס, רק סרט אחד שלו הופץ בישראל בעבר. זה היה "לונדון ריבר", סיפור צנוע על שתי נשמות (אחת אנגליה, אחד ממוצא אפריקאי) שגורלן מתאחד כאשר מתגלה שהילדה שלה והילד שלו היו בין הנעדרים כתוצאה מפיגוע טרור בלונדון. הפעם נוסע בושארב לבלגיה, ומספר על אמא ובת. ההתחלה של הסרט שגויה לטעמי – היא מראה את הבת מצלמת את עצמה ל"פייסבוק", מתוודאת על התאסלמותה. שאר הסיפור נוגע לאמא הדואגת, שמגלה שהבת לא חזרה הביתה. לאט לאט היא מגלה שהבת נסעה לסוריה להצטרף לג'יהאד. האמא, היא אירופה המבוססת, מגלה עוד ועוד פרטים שהיא לא ידעה על ביתה. דברים שאנחנו כבר בעצם יודעים, בגלל שההתחלה מגלה לנו אותם.

route d'istanbulאירופה לא יודעת איך להתמודד עם צעירים שמחליטים יום אחד להצטרף לג'יהאד של דעאש. חבל שבושארב לא נצמד לתודעה האירופית בחלק הראשון של הסרט. ועם זאת, אי אפשר שלא להתרגש וללכת עם האמא הזו, שנוסעת אחרי הבת שלה לקפריסין, טורקיה, הגבול הסורי, ואיסטנבול – כדי להחזיר אותה. להחזיר אותה באופן פיסי וגם נפשי. לנסות להבין מה קרה פה. איך זה קרה. אבל הבת, כמו האמא, נחושה. היא כבר בעולם אחר. עולם דתי קיצוני. והסרט הזה מתאר, בחוכמה, את הדילמה הזו דרך הסיפור של האמא חסרת האונים הזו. היא נחושה, היא עקשנית, אבל לא בטוח שהיא תצליח להחזיר את הבת שלה מהעולם בו היא נמצאת.

כי הטכנולוגיה הזו, זו שאמורה לעשות את החיים שלנו קלים יותר, היא זו שגם מבודדת אותנו מהעולם החיצון (כמה חברים שלכם בפייסבוק הם באמת חברים שלכם?). ואת הבדידות הזו אנחנו מנסים למלא בכל מיני דרכים. ויש צעירים שפונים לקיצוניות כדי לפתור את הבדידות הזו. והקיצוניות הזו היא פטאלית.

יש בסרט הזה רגעים שנדמים קצת אנכרוניסטים, בעיקר באינטראקציה של האמא עם קצינים טורקים באנגלית שבורה, רגעים שמזכירים סרטים אמריקאים לא הכי טובים על תרבות זרה, ובכלל, הסרט הזה אולי מאוד אקטואלי עכשיו, אבל אני לא בטוח עד כמה הוא יהיה אפקטיבי בפרספקטיבה של זמן, ועם זאת, כאן ועכשיו, למרות שלא הכל עובד בו, יש בסרט הזה משהו מרגש מאוד וקורע לב לרגעים, בגלל שהוא נצמד לתודעה האנושית של האם הזו, והוא מנסה להבין את הילדה הזו, רק בת 18, וכבר חושבת שהיא מצאה את האור הגדול של האסלאם.

וצריך לומר גם: אסטריד וטנאל, השחקנית בתפקיד האמא, מחזיקה את הסרט גם ברגעים החלשים שלו. היא משנה את גופה בהתאם למצב הדמות, לומדת לאט לאט על מה ואיפה קרה לה, והופכת יותר ויותר נחושה עם כל מכשול בדרך. ובתפקיד המשנה, פאולין בורלה בתפקיד הבת, גם היא מרגשת מאוד. גם היא מאוד אוהבת את אמא שלה, אבל כבר נפרדה ממנה בגוף ובנפש. וגם בורלה, ועיניה הגדולות (ומי שראה את "העבר" של אסגר פראהדי זוכר אותה) מרגשת מאוד ומעבירה הכל עם מעט מאוד מילים.

אז זה לא הסרט הכי גדול שראיתי השנה, אבל יש בו חקירה כנה של המצב המערבי בצורה אנושית וחמה. סרט יפה ומרגש, גם אם רחוק משלמות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s