פסטיבל ברלין 2016: מוות בסאראייבו

(שם הסרט במקור: Smrt u Sarajevu)

דניס טאנוביץ'. פעם הבטחה עצומת מימדים. סרטו הראשון מ-2001 זכה באוסקר, וניצח את הפייבוריט הצרפתי מאז "אמלי". ואכן, "שטח הפקר" היה סרט חד כתער, מצחיק מאוד, וגם דוקר וארסי כהוגן. זה נכון שכולם זוכרים את "אמלי", ודי שכחו מ"שטח הפקר", אבל לטעמי האישי הסרט הזה שזכה באוסקר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מטלטל (גם לצחוק, גם לבכי, וגם למחשבה) מאשר הסוכריה החביבה שהיא "אמלי".

ומאז טאנוביץ' מנסה רק לשחזר את אותה הצלחה. היו כמה סרטים שנכשלו. היו אחרים שזכו לתשומת לב כזו או אחרת. אבל כבר 15 שנה הוא לא מצליח לשחזר את הקסם. "מוות בסאראייבו" הוא נסיון לעשות "שטח הפקר 2". קומדיה מטורפת שנוגעת גם בנושא פוליטי בצורה חותכת. גם הפעם טאנוביץ' לא מצליח לשחזר את הקסם.

Smrt u Sarajevuצריך לומר מראש: הסיטואציה הבסיסית והדרך שבה טאנוביץ' מטפל בה אפקטיביות מאוד. מדובר בציון 100 שנה להתנקשות שהציתה את מלחמת העולם הראשונה. לרגל האירוע מגיע שחקן תיאטרון צרפתי לבוסניה כדי להופיע במחזה מיוחד. הוא מתאכסן במלון מפואר. מנהל המלון לא שילם את משכורת העובדים כבר חודשיים, כי הוא בחובות, והעובדים זוממים לשבות דווקא בערב החגיגות הבינלאומיות האלו, כי כך הם יקבלו כיסוי תקשורתי מקסימלי. והבוס משתמש בשיטות של מאפיה כדי למנוע את השביתה.

כל החלק הזה של הסיפור מצולם באינספור שוטים שעוקבים אחרי הגיבורים במסדרונות של המלון באנרגיה מטורפת, בצילום מרהיב בסטדי-קאם, בקצב סוחף, ובהומור מטריף. הכל ממש כיף בסרט הזה.

אבל זה רק חלק מהסרט. ואפילו לא החלק העיקרי.

כי יש גם תכנית טלויזיה שמצולמת על הגג. תכנית ראיונות על ההסטוריה של בוסניה, סרביה, קרואטיה, וכל השאר. תכנית אירוח שבה הסטוריונים מסבירים את כל התהליכים שהובילו לאותה מלחמה, ואת כל מה שקרה מאז. וזה מתארך ומעייף. זו תכנית טלוזיה לערוץ ההסטוריה, ולא ממש סרט קולנוע. רק בחלק השני של הסיפור הזה, כשאחד המרואינים מצליח להוציא את המראיינת משלוותה, רק אז אני נשאב פנימה, בגלל האנרגיה והאכפתיות של הדמויות (וגם בגלל המתח המיני שיש ביניהם). אבל עד אז זה די מעייף.

וגם השחקן הצרפתי במלון: את רוב הסרט הוא מבלה בחזרות לקראת המחזה, או מה שהוא הולך להגיד. הוא פשוט מדקלם לעצמו בחדר את הטקסט, ואנחנו, דרך מצלמת האבטחה שממוקמת, משום מה, בחדר שלו, מקשיבבים לסקירה ההסטורית שלו. ושוב, גם כאן, מדובר בסוג של חשבון נפש פוליטי אירופי, מאז אותה מלחמה, דרך מלחמות אחרות שעברו על היבשת במאה השנים האחרונות, ועד המצב המבולבל של היום. וגם כאן, שוב, זה דומה יותר לערוץ ההסטוריה, ולא לסרט קולנוע.

מה גם שהעריכה בין מוקדי ההתרחשות האלו מאיטה מאוד את הקצב, מעייפת את האנרגיות שהקומדיה הזאת כל כך מתחננת אליהן. ורק בסוף, כשהכל נפגש במוות מיותר בסאראיבו, רק אז, אם לא התיאשתם, רק אז אני קולט את מה שהבמאי רצה להעביר – את המוות הכל כך חסר תקנה שיש באירופה של היום מדי יום. אבל רק שליש סרט, זה שבמלון, עובד כמו שצריך. אם היו מצרפים רק את החלקים שלו, ומוותרים על השאר (או לפחות מדללים אותם למינימום) – אז היה לנו סרט אפקטיבי, מצחיק, מטורף, וארסי. כמו שהוא, "מוות בסאראייבו" הוא יריה באפילה, שלא פוגעת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s