פסטיבל ברלין 2016: גאון

(שם הסרט במקור: Genius)

קולין פירת'! ג'וד לאו! ניקול קידמן! לורה ליני! בסרט שנקרא "גאון"! והסרט הוא…

לא מעניין.

באמת. מדובר כאן על תהליך העבודה בשנות ה-20 של המאה הקודמת על הספרים של תומס וולף. באמת. זה כמעט כל הסרט. מה זו אמנות? מה תפקידו של העורך? האם הוא עוזר ליצירת האמנות, או רק מקלקל את חזון האמן?

למי אכפת?

geniusאני מגזים כמובן, אבל צריך לזכור שספרים, סרטים, שירים, יצירות אמנות, בד"כ, הן תגובה של האמן לחיים עצמם. לפעמים זה פוליטי, לעיתים אחרות, זה סיפור אהבה שהוא עבר, או שמישהו שהוא הכיר עבר, או איזשהו שילוב של דמויות שהוא הכיר ושנתן לו השראה. הבעיה של "גאון" היא שכל מה שיש בסרט הזה הוא התעסקות ביצירת האמנות. כל החיים שמסביב נזנחים. בבוטות, יש לומר. תומס וולף זונח את אשתו (כלומר, הוא לא עוזב אותה. הוא פשוט מניח שהיא תהיה תמיד שם, קישוט, ובכך היא תתמוך בו), וגם העורך, מקס פרקינס, מזניח את משפחתו, מתרכז באילו קטעים להשאיר ואיפה לקצץ.

והאמת שזה אולי היה מעניין אם התסריט והבמאי היו יוצרים סצינות שבהן נדמה שאכפת לנו מהאנשים האלו, אבל יותר מחצי סרט בנוי מויכוחים ידידותיים: תשמע, תקצר את זה; אבל זה חשוב; לא, זה לא; טוב.

יש גם סצינה, יפה כשלעצמה, שבה העורך מסביר לסופר שהתאהבות היא כמו ברק, ולכן לא נחוץ להתפרס על פני עמוד שלם של מטאפורות כדי לתאר את אותו רגע שהברק מכה. והסופר מבין ומסכים. נדמה שהמילים הכל כך חשובות האלו שנחתכות בעריכה לא ממש כואבות לעורך או לסופר. כלומר: הידידות הזו בין העורך לבין הסופר מלאה בדיונים נחמדים, ללא ויכוחים, ללא התעמתויות, ללא דרמה. למרות הבדלי הטמפרמנט בין שתי הדמויות, אין ביניהן קונפליקט.

וזה אולי נגרם גם מההופעה הכל כך מוגזמת של ג'וד לאו. הוא דברן כפייתי בסרט הזה, חסר מנוחה, תזזיתי, פצצת אנרגיה שלא נחה לרגע, ותגובתו לכל הדברים היא לרוב צעקנית, עד שגם כשמגיע רגע אחד דרמטי, לא ניתן להבדיל אותו מהרגעים האחרים, כי, כמו כל הזמן, לאו פשוט סופר-אובר מוגזם בסרט הזה.

מה גם שהתסריט די חוטא לאנושיות של האנשים האלו: להזניח את האשה זה בסדר, אתה מקבל על זה פס, אבל אם האשה מעורערת בנפשה (סיפור משני, מאוד משני, המשולב בסרט, של פ. סקוט פיצג'רלד, בגילומו השקט והמרשים של גיא פירס) – אז לא. פה הגזמת. אם האשה נורמלית, אז היא תסתדר לבד. היא תעזוב את האמן להתעסק באמנותו, ותשב בשקט ותספוג. אבל אם האשה משוגעת, אז צריך להיות בן זונה בשביל לעזוב אותה לטובת האמנות (אני כמובן ציני, למי שלא הבין).

האמת שהרגעים המעטים שכן נגעו לי ללב בסרט הזה היו הרגעים שנגעו לנשים של הגיבורים. לגיבורות המשנה. אלו שנזנחו מאחור. ניקול קידמן בהופעה מכובדת ועצורה יחסית נוגעת ללב (אם כי לא ברור למה היא לא עזבה אותו קודם), ולורה ליני, כתמיד, נהדרת בתפקיד קטן מדי, אבל מולה, בתפקיד בן זוגה, ניצב קולין פירת', כמו תמיד, סמל של אלגנטיות, ואצלו כן ניתן להבחין בהדרגתיות, כי כשהוא מתעצבן, הוא יוצא מעורו, וניתן להרגיש שזה לא כתמול שלשום (שלא כמו ג'וד לאו, מוגזם וצעקני כל הזמן).

אבל תפקידי הנשים כאן קטנים ונדחקים לשוליים. את רוב הסרט ממלאים שני הגברים האלו, והקשר הידידותי הלא ממש מעניין שלהם. אז ככה יוצא שהסרט הזה הוא אולי מרשים מבחינת צילום ועיצוב אמנותי (שהרי הסרט מתרחש בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ומבחינה ויזאולית הוא עשוי ממש לפי הספר), אבל הסיפור שממלא את התפאורה היפה הזו לא ממש מעניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “פסטיבל ברלין 2016: גאון

  1. למיטב ידיעתי תומס וולף לא היה נשוי מעולם. היה לו קשר בן 5 שנים עם אישה נשואה

  2. אכן סרט מיותר עם ארבעה שחקנים טובים* וגיא פירס בתפקיד קטנטן
    *בדרך כלל ג'וד לאו יותר טוב ממה שראינו ממנו כאן

  3. דעתי שונה מדעת הכותב. הסרט ריתק אותי ונגע בי עמוקות. לב הסרט הוא היחסים הנרקמים בין העורך הספרותי שיודע להיות אדם שאכפת לו , שיודע לזהות גדולה, ושיש לו גם חוט שידרה . טום מוצא בו לראשונה בחייו מישהו שמאמין בכשרונו הרב, שיכול להבין, להכיל, ולאהוב אותו ואת יצירתו ולהילחם אתו ולא פעם בו, ע"מ להביא לכך שיצירותיו המופלאות אכן יתפרסמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s