פסטיבל ברלין 2016: כשהנשים ישנות

(שם הסרט במקור: Onna ga Nemurutoki)

אם דיויד לינץ' היה מביים את "עישון" (Smoke). ביפן.

בתפקיד הארווי קייטל: טקאשי קיטאנו.

———

זוכרים את "עישון"? סרט מאוד ניו יורקי מאמצע שנות ה-90? להיט מפתיע של הבמאי מהונג-קונג וויין וואנג. הוא עוד אסף שאריות מצילומי "עישון" לכדי עוד סרט שנקרא "מוציאים עשן" (Blue in the Face), שהיה לא רע (למי שראה את "עישון"), אבל מאז, למרות שהוא המשיך לעבוד לא מעט, וואנג די נשכח. הסרט החדש של וויין וואנג לוקח אותו עד ליפן הרחוקה, ויש לו סטייל מרשים. מבחינת צילום ועיצוב תפאורה מדובר בממתק עיניים יפהפה. אבל הסרט הזה פסיכי מדי, מסתבך בתוך עצמו, ולא ממש מגיע לשום-מקום.

onna ga nemurutokiב"עישון", סופר אחד (וויליאם הרט) היה מגיע באופן קבוע אל חנות מוצרי הטבק של אוגי (הארווי קייטל). ב"כשהנשים ישנות" סופר אחד (בגילומו של אחד, הידטושי נישיג'ימה) מגיע עם אשתו אל עיר אחרת, ומתאכסן במלון מפואר. האשה, שהיא גם העורכת שלו, אמורה להיפגש עם איזשהו סופר מבוגר שהיא עורכת גם אותו. הסופר, שכרגע מחפש השראה, בינתיים מתיישב מול המחשב – ולא ממש מצליח לכתוב את הספר הבא שלו.

ואז, בעודם משתזפים בבריכה של המלון, הם מבחינים בזוג המוזר – גבר מבוגר (טקאשי קיטאנו) ונערה צעירה (נראית ממש בגיל העשרה). מה הקשר ביניהם? למה הם משתכנים באותו חדר? האם הם אב וביתו? (הם לא) הרי לא יכול להיות שהם נאהבים? (הם לא).

ב"עישון" מגלה הסופר שבעל החנות מצלם מדי יום את הנוף מפתח החנות שלו. ב"כשהנשים ישנות" מצלם קיטאנו את הבחורה הצעירה כשהיא ישנה. הארווי קייטל מזמין את וויליאם הרט לראות את האלבומים המרכזים למעלה מ-15 שנה של צילומים. קיטאנו מזמין את נישיג'ימה לחדר, ולמרות שהוא אומר לו שהוא מוחק כל יום את הצילום של אתמול, בכל זאת הוא שומר כמה, והוא מראה לו אותם. גם הרט וגם נישיג'ימה אומרים למארחיהם "אבל זה נראה אותו הדבר…". גם קייטל וגם קיטאנו אומרים לאורחיהם: "הם אותו הדבר, אבל הם גם לא". היתרון של "עישון" הוא שלצילומים יש בכל זאת נגיעה אישית לסופר, מה שיוצר סצינה מרגשת ויפהפיה. בחדש של ווין וואנג אין את זה. להיפך. וואנג נהנה מאוד מהמוזרות של הסיטואציה.

וכך הוא מתחיל להפוך את הסיפור הזה למעין מותחן שמערב הזיות/ סיוטים ומציאות בתמהיל שלרוב לא ברור מהי הזיה ומהי מציאות. זוויות הצילום הופכות עקומות, התאורה מאיימת, העלילה מתחילה להסתבך וללכת למקומות לא ממש ברורים (הנערה נעלמת. האם הזקן רצח אותה? האם אשתו של הסופר מעורבת?), ובאיזשהו מקום הסרט הזה מתחיל לתסכל, כי נדמה לי שכל הקטע שלו הוא להיות כמה שיותר מוזר, ובלי ממש פואנטה (יש כאן כנראה איזשהו הרהור על מקורות המוזה, כי הסופר מתחיל פתאום לכתוב, אחרי שהוא סבל ממחסום בכתיבה, אבל זה הולך יותר לכיוון הסנסציוני, ופחות לאיזושהי מחשבה רצינית).

בד"כ אני הולך עם סרטים שכאלו, סרטים חידתיים, לינצ'יים, או סתם כאלו מרתקים שמספקים איזושהי תובנה מתוך החידתיות שלהם (ע"ע, למשל, "מתחת לעור" מלפני שנתיים), או אפילו "אינרציה" הישראלי, שגם הוא מוקרן כאן בברלין, שהוא אולי סרט שעדיין מחפש את עצמו, אבל בתוך ז'אנר לינצ'י שכזה הוא עשוי למופת. וויין וואנג עשה כאן סרט שבו הוא יוצא מעורו, וניכר שהוא נמצא במקום לא טבעי לו. אז הוא מנסה לחזור למקום המוכר לו, למחזר את "עישון", וזה לא עובד. נסיון מעניין, "כשהנשים ישנות", אבל לא מוצלח לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s