פסטיבל ברלין 2016: דרקון מגיע

(שם הסרט במקור: Ejhdeha Vared Mishavad)

כשאתה חושב על המילים "סרט אירני" אתה לא חושב על "דרקון מגיע". כי הסרט הזה אמנם אירני, אבל לבד מהעובדה שהוא מדבר פרסית, הוא נראה מערבי לחלוטין. ואני חושב שחלק מההערכה שהוא יקבל בעולם תהיה בדיוק בגלל זה: בגלל שהוא נראה כל כך אחר מכל הסרטים האירנים שכבר למדנו להכיר.

אין בו את סיפורם של האנשים הפשוטים.

אין כאן את הבעיות שכולם נפגשים בהן בחיי היום יום.

אין את ערכי ההפקה הקטנים, החסכנייים, של הקולנוע האירני.

אין.

במקום זה, נדמה לי שהבמאי הזה מעריץ של דיויד לינץ', או מישהו בקליבר שלו. כי הסרט הזה מתהדר בתסריט שמאוד נהנה לשחק בציפיות שלנו. תסריט שמערב את הנסתר, סוג של חצי סרט אימה, חצי חקירה משטרתית, ואפילו הוא מוצא בו מקום לעוד חצי של סרט דוקומנטרי.

dragon arrivesהבעיה היא, שמלבד האקזוטיות של צפיה בסרט מזרח תיכוני שלא מתנהג כמו שסרט מזרח תיכוני רגיל מתנהג, נדמה לי שמאני חג'יג'י (ככה קוראים לבמאי) כל כך נהנה לשחק עם הציפיות שלנו, כל כך נהנה לומר לנו כל עשר דקות-רבע שעה: רגע רגע, זה לא מה שחשבתם, יש לי עוד הפתעות בשבילכם, עד שבאיזשהו שלב נמאס לי מהמשחקים שלו. הוא משנה כל הזמן סגנון, משנה כל הזמן כיוון, לא מתביית על איזשהו רעיון אחד, עד שנדמה לי שכל הסרט הזה הוא מניירה אחת גדולה, כזו שבאה לצאת כנגד הקונבנציה של הסרט האירני כפי שאנחנו מכירים אותו, אבל אין כאן משהו באמת מגובש במקום (יש לי טענה דומה נגד קשלס את פפושדו, אבל גם אם היו לי בעיות עם "מי מפחד מהזאב הרע", הוא עדיין יותר טוב מהסרט האירני הזה, אם כי נדמה לי שבאיזשהו מקום חג'יג'י מכוון לכיוון הזה).

בשביל לתת לכם מושג כלשהו על מה שקורה בסרט, אני אנסה לתאר את ההתחלה שלו: אדם מתעורר בחדר חקירות. מה זה, כמה זמן ישנתי? איפה אני בכלל?; חוקר מבוגר למדי שיושב מולו שואל אותו שאלות. זה לא משנה עכשיו, אני אגלה לך הכל אחר כך. תספר לי את מה שאתה זוכר, לפני שהתעלפת.

טוב, הוא מתחיל. אחרי כדקה, הסרט עובר להראות את הסיפור שהוא מספר. הוא שוטר שנשלח לאי לחקור את מותו של אדם שהוגלה לשם. הוא נמצא תלוי (בתוך מבנה דמוי ספינה נטושה באמצע המדבר. למה? ככה), וההנחה שהוא התאבד, אבל בעיני השוטר זה חשוד, כי היו לו חודשיים עד השחרור. אף אחד לא מתאבד כשהחופש נראה כל כך קרוב. השוטר פוגש אדם שמוביל אותו לשם. הם נוסעים ברכב ומגיעים, מורידים את התלוי מהחבל. המדריך מבקש לקבור אותו מהר, ולצאת משם. השוטר מבקש להישאר עוד לילה אחד ולחקור. הקירות מלאים במילים שהמנוח כתב. המדריך מזהיר את השוטר שהאדמה תכעס. השוטר אומר שיהיה בסדר. לילה. האדמה רועדת. בהמשך מתברר שרק באזור הקרוב ביותר להמצאותו של השוטר האדמה רעדה. במרחק של מטרים בודדים משם לא קרה כלום.

(וצריך לומר שהסרט הזה מלא ברגעים דרמטיים הלקוחים כמו מסרט אימה, עם תופים רועמים, ומוסיקה מערבית לגמרי).

קאט. שם הסרט מופיע על המסך.

מתחיל סרט אחר. דוקומנטרי. הבמאי יושב מול המצלמה ומספר על המשפחה שלו, שפעם מצאה קופסה בעליית הגג (מתראיינים גם חברי המשפחה שלו). בתוך הקופסה נמצאו קלטות. הקלטות של החקירה מהסצינה הראשונה.

וכך הסרט הזה מזגזג בין שלושה מוקדי התרחשות, פותח עוד ועוד מעגלים סיפוריים, מוסיף עוד ועוד דמויות לסיפור, מבלבל אותי יותר ויותר, עד שבאיזשהו שלב הרמתי ידיים, ונמאס לי לעקוב אחרי העלילה, ולנסות להבין מי נגד מי ולמה. אז כן, יש כאן נסיון לעשות סוג של סרט אימה (והדרקון, להבנתי, הוא בכלל גמל), וההפקה מרשימה, אבל אני לא הבנתי את הסרט. הוא שונה, הוא אחר, ויש בו כמה סצינות מרשימות, וכשרון המצאה לא מבוטל של הבמאי, אבל זה לא משמש ליצירת משהו קוהרנטי שיתקשר איתי, שיגיד לי משהו, או שסתם יסחוף אותי לעלילה הזויה שבה הגיבור עובר הרפתקאות, ואני עובר איתו את אותן ההרפתקאות. "דרקון מגיע" קורס מרוב עומס ההמצאות החזותיות והקולנועיות, ונשאר כנסיון מעניין, אבל מעיק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s