יחי הקיסר!: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hail, Caesar)

הסרט הזה פתח את פסטיבל ברלין, אבל אני, איכשהו, פספסתי את ההקרנות שלו, שם, בברלין, כי הן התנגשו לי עם סרטים אחרים שרציתי לראות, ובכל מקרה, חשבתי, הסרט הזה יוצא כבר בישראל, אז אני אראה אותו כשאחזור לארץ. והנה חזרתי. והנה ראיתי.

הביקורות הראשונות ל"יחי קיסר!" עם הקרנתו בפסטיבל ברלין ויציאתו בארה"ב היו פושרות למדי. אבל כשהסרט יצא בישראל, הביקורת המקומית, בהכללה, די התלהבה. ועכשיו, כשראיתי את הסרט, אני חושב שמה שצריך לעשות, הוא לשלוח אתכם לקרוא את הביקורת שיאיר רוה כתב, כי הוא מספק את כל האבחנות הראויות והנכונות לטעמי, וכך אני לא אצטרך לחזור עליהן, אבל אז כדאי שתחזרו לכאן, כי ההבדל ביני ובין יאיר רוה בנוגע לחדש של האחים כהן הוא בשורה התחתונה. או במילים אחרות: כל מה שיאיר רוה אומר בביקורת שלו נכון, חוץ מדבר אחד: הסרט הזה פשוט לא טוב. או לא מספיק טוב.

כי לדעתי האחים כהן כתבו כאן תסריט מבריק, שפונה אל אהבת הקולנוע הקלאסי, אל בסיס אהבת הקולנוע של כולנו, וגם אם הוא הולך לשנות ה-50, לתור הזהב של הוליווד, הוא אקטואלי גם היום. "יחי הקיסר!" שואל בצורה ישירה למה אנחנו אוהבים קולנוע. מהו הטקס הזה של ללכת לאולם אחד גדול, חשוך, מלא באנשים כמוך, ולצפות באנשים זזים, רוקדים, שרים, רודפים אחרי הרעים, או מרגשים אותנו עד דמעות, והכל מצפיה משותפת בדבר הזה שנקרא סרט?

hail caesarאז כן, אני מסכים שהתסריט של הסרט הזה מבריק, והשחקנים, כולם כאחד, נרתמו לעניין במסירות מרשימה (ועל כולם עולה, כמובן, השחקן הראשי ג'וש ברולין, וגם הופעת אורח קצרה ומבריקה, וכפולה, של טילדה סווינטון). הבעיה שלי עם הסרט הזה היא שכל מה שהאחים כהן התסריטאים עושים ב"יחי הקיסר!" מלהיב, אבל כל מה שהאחים כהן הבמאים עושים ב"יחי הקיסר!" מכבה את ההתלהבות.

בעשור שעבר טקאשי קיטאנו היפני עשה שלושה סרטים כאלו. שלושה "יחי הקיסר!". שלושתם היו הרהורים משועשעים על טבע הקולנוע. וגם אם הסרטים עצמם, כמכלול, היו קצת מבולבלים ומסובכים בתוך עצמם, כבמאי קיטאנו נע בהם במיומנות נפלאה בין סגנון לסגנון, בין ז'אנר לז'אנר, ויצרו סרטים לא הגיוניים, אבל בכל פרק ופרק הפגין קיטאנו עד כמה הוא מאסטר של קולנוע (חפשו בעיקר את הפרק השני והמאוד מצחיק "הללו את הבמאי!", או בשמו המקורי, Kantoku Banzai). הבעיה שלי עם "יחי הקיסר!" היא בחוסר ההתלהבות של הבמאים מהחומר המצוין שהם כתבו. יש משהו מאוד עייף בקצב של הסרט. משהו חסר התלהבות בצילום ובעריכה. אפילו בקטע הכי בולט בסרט, זה שבו צ'אנינג טייטום שר ורוקד, גם בו הסצינה הזו מצולמת בשוטים ארוכים, ונדמה לי שבמקום לחתוך בעריכה בצורה קליפית שתגביר קצב ותסחוף אותי בקצב, יש בה משהו איטי מדי שהולך נגד הסרט.

יש גם מעט מאוד גגים שגורמים לי לצחוק בקול רם. והסרט הזה דורש את הסלפסטיק הכי פשוט שיש, וגם קרבות מילוליים בקצב רצחני. רק סצינה קצרצרה עם עורכת של סרט (בגילומה של פרנסס מקדרומנד) משחררת לשניה את האחים לסלפסטיק מצחיק, ורק סצינה אחת (א-ר-ו-כ-ה מאוד) שבה רבי, קאדי, ושני כמרים מתדיינים אם סרט מסוים יהיה פוגעני כלפי הדתות השונות מכילה בתוכה רגע קצר של קרב מילולי קצבי, כזה שהיה צריך לשטוף את הסרט כולו, אבל נעדר ממנו בצורה משוועת. במשך כל שאר הסרט יש משהו נינוח מדי בקצב של הסרט, וזה הולך נגד הקומדיה המטורפת שהאחים כתבו. הטקסט מתחנן לאנרגיה פסיכית, אבל הבימוי לאה ומעייף.

אז עם כל העומק שיש בתסריט הזה שהכהנים כתבו, וכל האהבה לקולנוע ואת הצורך שלהם (ושלנו) בסרטים האלו כמו אויר לנשימה, משהו בביצוע כאן לא עובד. כמו שיאיר רוה ציין, האחים כהן מכוונים אל פרסטון סטרג'ס. אחד שהיה מיומן כל כך בקומדיה קצבית שהיתה בה גם מחשבה. אם הוא היה חי, הוא היה עושה את "יחי הקיסר!" הרבה יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יחי הקיסר!: הביקורת

  1. היי איתן. חזרת ? יופי לנו. עוד לא ראיתי את "יחי הקיסר", אבל ראיתי אתמול את "עמק אפל" האוסטרי.
    ראית ?? מאוד מאוד אהבתי. את "הבן של שאול" ראיתי בשבת ואני עדיין תחת ההשפעה שלו…

  2. הגדרה מעניינת וכנראה מדוייקת של היתרונות של הסרט מול חולשותיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s