החתונה היוונית שלי 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: My Big Fat Greek Wedding 2)

וידוי: אני אהבתי את הסרט הראשון.

כן, בזמנו "החתונה היוונית שלי" זכה לבוז כללי מהביקורת, אבל הקהל רץ לקולנוע. גם אני. ובסך הכל חיבבתי מאוד את הסרט ההוא. למרות שאני דרך כלל סולד מסרטים אמריקאים שמנסים להתעסק עם פערי תרבויות (כי תמיד התרבות האמריקאית היא הנעלה יותר), היה משהו אוטנתי, חם, ואוהב בסרט המקורי דווקא לתרבות הזרה. האמריקאים היו הזרים בקומדיה האמריקאית החביבה ההיא.

הסרט הראשון היה סרט קטן שנעשה בתקציב קטן, וזכה להצלחה מטאורית, הרבה מעבר למה שכל אחד מיוצריו (כולל אחת קטנה, ניה ורדאלוס, התסריטאית-שחקנית ראשית) ציפה. אבל מאז, במקום לנסות ליצור משהו חדש, כל מה שוארדלוס עושה הוא לנסות לשחזר את ההצלחה. סדרת טלויזיה שמבוססת על הסרט, סרט שנקרא "האהבה היוונית שלי" (במקור My Life in Ruins) על מדריכת תיירים ב…יוון, וכולי וכולי, הכל היה סוג של וריאציה על הנושא, והכל נכשל. עכשיו חוזרת וארדלוס לוריאציה הצפויה מכולן – סרט המשך. וכן, גם הוא כשלון.

my big fat greek wedding2זה עצוב לי. כי אני דווקא מעריך את הכשרון של וארדלוס. היא קומיקאית עם טיימינג טוב, ועם להמשיך לקרוא

גופו 2016: בראבו לזוכה!

כשעדה סולומון, מפיקת הסרט "! Aferim" (בראבו!) הגיעה לפסטיבל חיפה עם הסרט בסתיו האחרון, היא סיפרה, בין היתר, שהסרט הזה הפך לתופעה יוצאת דופן ברומניה. מעבר לכך שהוא היה הצלחה קופתית, הוא גם הפך לשיחת היום שם, דיון ציבורי שלם שהתפתח בגלל הסרט הזה. וזה מרשים במיוחד מכיוון שמדובר בסרט תקופתי שמתרחש במאה ה-19 ומצולם בשחור לבן.

אמש התקיים ברומניה טקס חלוקת פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית, ואפשר היה להמשיך לקרוא

זוטרופוליס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Zootopia)

אני בהחלט מבין את ההתלהבות הגדולה של המבקרים מהסרט הזה. אל תוך סרט אנימציה שמכוון לילדים הכניסו אנשי דיסני משל מורכב למדי על גזענות, על הפחד מהאחר, ועל הדרך שבה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחלקלקים משתמשים בפחד הזה מהשונה (שנוהר לקלפיות) כדי לבסס את שלטונם ולצבור כוח.

אבל אני פחות מתלהב מ"זוטרופוליס". כן, יש בו הרבה דברים חכמים, אבל הוא גם די אינפנטילי.

Zootopiaבסדר, אני מבין, הסרט הזה מיועד בראש ובראשונה לילדים. אבל קסם ההצלחה של להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: גלימת השופט

(שם הסרט במקור: L'hermine)

בחיי שיש כאן סרט מקסים ומרגש. סרט יפהפה על שופט מחמיר וסגור שלפתע נפתח כשאשה אחת מצליחה לחדור את השריון העבה שלו. בחיי שיש כאן סרט שמשוחק נפלא ע"י שני שחקנים (ושחקנית משנה אחת), עם דיאלוגים קולחים, ועם מבט מעניין על אהבה בגיל השני.

בחיי שהסרט המקסים והמרגש הזה טובע בתוך סרט לא ממש מעניין.

יש ב"גלימת השופט" בעייה אקוטית של עריכה. חוסר אבחנה מצער בין עיקר לטפל. יש כאן סרט קצר נפלא שנמצא בתוך סרט ארוך מעיק. כי הגיבור הראשי של הסרט הוא השופט. אבל הסרט הזה גם מתעכב דקות ארוכות על המשפט אותו הוא מנהל. על כל פרטי התיק הזה. על הנאשם, שכן או לא עשה את הדבר הנורא הזה. על זה שאולי הוא בכלל מכסה על בת זוגו, הודה באשמה כדי שהיא לא תלך לכלא, ועכשיו הוא די שותק בחקירה, אבל מתכחש להודאה. ועל ויכוחי המושבעים, ועל סתם אינטראקציה בין כל אלו שלוקחים חלק במשפט, ועוד כהנה וכהנה…לא מעניין.

מה שמעניין כאן הוא הסיפור של השופט והאשה הזו שהוא פוגש.

hermineיש ביניהם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: עמק האהבה

(שם הסרט במקור: Valley of Love)

כשבאתי להקרנה של הסרט ידעתי שאני כנראה אראה סרט משונה, שאיכותו מוטלת בספק. התגובות ששמעתי על הסרט היו מעורבות, והעובדה שהסרט הקודם של הבמאי הזה היה "חטיפתו של מישל וולבק", בהשתתפותו של מישל וולבק, העידה על זה שהבמאי הזה מתעסק עם התחכמויות. וגם שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך מאוד וחסר פשר העוקב אחרי גיבורת הסרט מהגב הסובבת את המקום שבו תתרחש עלילת הסרט ברגל עם מזוודה למשך זמן רב ודי מתיש – גם זה לא עזר.

אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט. ככל שהצפיה בסרט המשיכה הבנתי שלמרות ששני השחקנים הראשיים, שהם הסיבה העיקרית לצפיה בסרט הזה (ז'ראר דפארדייה ואיזבל הופר, שניהם מהטובים שיש בעולם), יש בסרט הזה משהו ראשוני, מאוד לא מבושל. נדמה שכאילו הסרט הזה יצא לצילומים בלי הרבה עבודת הכנה. ובעיקר, בלי באמת להבין מה הוא רוצה לומר.

valley of loveיש כאן כנראה איזשהו דיון בקיומו של עולם מעבר לזה שאנחנו מכירים. העולם הבא, או עולם של רוחות, נשמות שהיו ועדיין קיימות במימד אחר, או עולם על טבעי כלשהו. או אולי ההשפעה שיש לעולם ההוא על העולם הזה. משהו בסגנון. אבל הדרך שבה הסיפור הזה מתווך אלינו לוקה מאוד בחסר. מקרטעת מאוד.

שני אנשים שעברו משהו בחיים שלהם. גרושים, כל אחד התחתן כבר בשנית, עבר הלאה. אבל הילד המשותף שלהם מחזיר אותם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: תוצרת צרפת

(שם הסרט במקור: Made in France)

בואו תראו את הסרט שחזה את העתיד! הסרט צולם כבר לפני שנתיים, אבל יודע להסביר את הפיגועים בפריס לא מזמן, ואת אלו מבריסל מהיום! הסרט שנאסר להקרנה בצרפת! הסרט שיראה לכם איך האסלאם הקיצוני עובד! הסרט שיפחיד אתכם פחד מוות!

אל. פשוט אל. הסרט הזה הוא אולי סנסציה, אבל זה כל מה שהוא. מאחורי כל המילים האלו מסתתר בלון אויר מרוקן ומסכן. סרט נורא ואיום שכל מטרתו הוא להכות לכם בראש בפטיש 5 קילו. יוצרי הסרט לא הבינו שאם הם באמת רוצים ליצור אימפקט, הם צריכים להכות בלב, לא בראש. אבל הסרט הזה הולך לראש. בכל הכוח. והוא שטוח, שטחי, ואפילו אידיוטי. סרט זוועתי.

made in franceהרי כבר מהתחלה אני מבין שיוצרי הסרט פספסו. הסצינה הראשונה של הסרט היא נאום מגוחך של להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: איזון עדין

(שם הסרט במקור: En Équilibre)

לפני 10 שנים הופץ בישראל סרט זניח ונשכח בשם "נערת התווים". הערך העיקרי של הסרט ההוא היה ההיכרות עם שחקנית בשם דבורה פראנסואה, סקסית וכריזמטית, אבל הבימוי היה די רופס. מי היה מאמין שכעבור עשור אותו במאי יביים סרט יפהפה ודי נפלא בשם "איזון עדין". איזה מזל שיש פסטיבל סרטים צרפתי בסינמטקים, כי קסמו של הסרט הזה הוא בצניעותו, ומפיצים מסחריים בד"כ לא מפיצים סרטים כאלו.

equilibreמה אנחנו עושים עם החיים שלנו? מה אנחנו רוצים לעשות איתם? האם אנחנו מספיק מסורים לתשוקות שלנו, נחושים מספיק כדי להתעקש עליהן, אמיצים מספיק כדי ליישם אותן בחיי היום יום שלנו?

התשובה, לגבי רובנו, היא לא. מעט מדי מאיתנו עובדים בעבודה שאנחנו באמת אוהבים. עבודה שיש בה גם פרנסה, וגם סיפוק לאהבות שלנו. והנה מגיע סיפור על שני אנשים. אחד מהם אוהב סוסים, ומצא את פרנסתו באימון החיות האציליות האלו, ובפעלולים בקולנוע. שם הוא גם נפגע והפך למשותק. אבל הוא ממשיך לאמן, לטפל, ולטפח את הסוס שלו. גיבורת הסיפור השניה היא להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה של קוויבק 2016: הזוכה

אתמול התקיים בחבל קוויבק הקנדי טקס פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. לפני חודשיים פרסמתי כאן את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה שלהם, שנקרא ג'וטרה. אתמול, כשנכנסתי לאתר שלהם כדי לבדוק מי בזוכים, גיליתי גם שבחודשיים האלו קרו הרבה שינויים בקוויבק. למשל, שלפרס שלהם כבר לא קוראים ג'וטרה (כתבתי על זה בטוויטר). בגלל הזמן הלוחץ, והטקס שהתקרב, הקוובקים פשוט קראו לפרס "פרס האקדמיה הקוויבקית", אבל הם אמרו שזה זמני, והם מתכוונים לחשוב על שם אחר עד השנה הבאה.

ולזוכה: ובכן, מכיוון ש"חדר", הסרט שזכה בפרס של האקדמיה האם הקנדית נעדר מרשימת המועמדים הקוויבקית, נסללה הדרך לסרט אחר לקחת את הקופה. ולא, זה לא היה "פליקס ומאירה", סיפור האהבה מחוץ לנישואין של היהודיה-חרדית "פליקס ומאירה" שייצג את קנדה באוסקר השנה, כך שהדס ירון הישראלית שהיתה מועמדת לא זכתה ("פליקס ומאירה" לקח פרס אחד – לתסריט).

הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הקוויבקית הוא להמשיך לקרוא

אמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Truth)

בעונת האוסקרים האחרונה היו שני סרטים על עיתונאים. אחד מהם, בסופו של דבר, גם זכה באוסקר (והוא גם סרט טוב מאוד בזכות עצמו, ה"ספוטלייט" הזה). השני נזנח ונשכח. והוא בכל זאת מגיע עכשיו להקרנות בישראל. ואתם יודעים מה? גם ה"אמת" הזה הוא סרט לא רע בכלל, אבל גם אני מרגיש את ההבדל הגדול בין הסרטים.

בביקורת שלי על "ספוטלייט" כתבתי קצת על הקשר בין העיתונות, עיתונאים, לבין החיים הפשוטים, הרגילים, השגרתיים, של האנשים הקטנים (אני, את/ה, כולנו). נדמה לי שבאיזשהו מקום "אמת", למרות שיש לו חשיבות רבה לעיתונאים, קצת יעבור מעל הראש של כל השאר. כי לרוב האנשים, הדיון של הסרט הזה, חשוב ככל שיהיה, הוא קצת כמו הדיון הציבורי בישראל על שוד הגז הגדול: אנחנו יודעים בגדול מי הטובים ומי הרעים בסיפור, אבל אנחנו לא ממש מבינים את הפרטים בסיפור עצמו.

"ספוטלייט" הוא סרט על עיתונאים החוקרים את פרשת ההתעללות של כמרים בילדים, ואת ההסתרה השיטתית של הממסד הכנסייתי את הפרשה. אמריקאים הם עם די שמרני מטבעו, והדת קרובה מאוד לליבם, כך שהסיפור של "ספוטלייט" נגע בהרבה אמריקאים. "אמת" מדבר על פוליטיזציה של עיתונות. על כך שהממסד הפוליטי כל כך חזק ומושחת עד שהוא ירד כסאח על כל מי שמנסה לפגוע בו. ומה זה מעניין את הישראלים, שמקבלים בחינם בכל מקום שהם רוצים את עיתון הבית של נתניהו?

truthקייט בלאנשט היא מפיקה בתכנית התחקירים הבולטת של אמריקה. היא עולה על סיפור ש להמשיך לקרוא

עמק: הביקורת

נער נכנס לכיתה, הולך לשולחן האחרון, מסתכל עליך. "זוז, זה המקום שלי". אתה, אין לך כוח. אתה עייף. גם השיעור המתנהל לא ממש מעניין אותך. ועכשיו אתה צריך להתמודד עם הנודניק הזה. "ג'וש, איחרת. שב במקום אחר" אומרת המורה. "מה מקום אחר, זה המקום שלי". "ג'וש, בוא לפה!". המורה צועקת. הוא מתרצה, זורק את התיק בגסות, ומתיישב. לא עוברות שתי דקות, וכבר יש לו התחכמויות אחרות. גסות, בוטות. בן זונה, אתה חושב. תן כבר לזמן לזוז, תן למורה הזאת לדבר.

קל מאוד לראות את הבריון הזה בדיוק ככזה – חרא של בן אדם, סתם איש שמייצג את כל הרוע, הגסות, הנבזיות שבעולם. יותר קשה לבדוק למה הוא כזה. יותר קשה לנסות לפתח כלפיו אמפטיה. אולי לא לנסות להצדיק, אבל כן לנסות להבין. וזה "עמק". זה הסרט שהולך בדרך הקשה יותר, וברוב משימותיו הוא גם עומד.

את "עמק" ראיתי לראשונה לפני כמעט שנתיים במסגרת הקרנות האקדמיה של 2014. מאוד התרשמתי ממנו, ולמרות כמה חסרונות, הוא נשאר בזכרוני למשך כל אותם חודשים בהם הוא שכב על המדף, מחכה להפצה הרשמית שלו. והנה הוא סוף סוף הגיע. אז הלכתי לראות אותו שוב. ואותו רושם מאז נשאר – מדובר בסרט שבחלקים מסוימים שלו הוא פשוט מחריד אבל גם מרתק.

valleyלא, זה לא חדש ש להמשיך לקרוא