קפה נגלר: Die wahre Geschichte, oder nicht

בסינמטקים בישראל עלה באחרונה סרט דוקומנטרי ישראלי קטן, צנוע, עם הרבה לב וחום אנושי, שיש בו שאלות גדולות ומרתקות. יש בו סיפור פרטי, אבל הוא מגרה את המחשבה. כמו למשל: האם מה שאנחנו יודעים על ההסטוריה, הפרטית, כמו גם הלאומית, הוא בהכרח נכון? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאין כאן מישהו ששיקר, או הגזים, או שינה עובדות כאלו ואחרות, ואיך, אם בכלל, אנחנו יכולים להגיע לחקר האמת? איך אנחנו יכולים לבנות לעצמנו זהות (פרטית, אישית, וגם לאומית) אם אנחנו לא באמת יכולים לאמת את כל מה שמספרים לנו על מה שאנחנו ומאיפה באנו?

כי, כן,  בוודאי, יש מסמכים, וממצאים ארכיאולוגים, והסטוריונים, וצילומים, ועוד ראיות מוצקות לקיומו של הסיפור ההסטורי כפי שמספרים לנו אותו. אבל מה אם להסטוריון היתה אג'נדה כלשהי כשהוא כתב את ההסטוריה? האם הוא שכתב אותה, הוסיף פרטים, שינה אחרים, או שאולי בכל זאת הכל אמת לאמיתה?

cafe naglerשאלות גדולות, מערערות בטחון. ו"קפה נגלר" הוא סרט קטן, אבל הוא מספיק נבון לשאת על עצמו את כל השאלות האלו. ובדומה לסרטו של דיויד פינצ'ר, "המשחק", גם כאן ניתן לראות שעל כל האמיתות שאנחנו יודעים, או שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, על כולן ניתן לערער. ניתן לנער את עצם היותנו עד הבסיס. אבל בשביל לחיות אנחנו פשוט חייבים להניח הנחות מסוימות. בסיס קיומנו מותנה באמונה בדברים מסוימים, גם אם אנחנו מודעים לכך שגם עליהם ניתן לערער. ובניגוד לסרטו של דיויד פינצ'ר, שבד"כ מספר סיפורים על פסיכופטים, הכח המניע את "קפה נגלר" הוא כוחה של האהבה. החום הגדול שיש בין יוצרת הסרט לסבתה יוצר את המיקס הזה, בין אמת לבדיה, בין הסטוריה לצ'יזבטים, בצורה מודעת לחלוטין, אבל גם בצורה שמבינה שהיה פה משהו. שהיה קפה נגלר. שהוא היה מפואר, ושהיו בו 3 קומות. לא בטוח שכל מה שאומרים שהתרחש בו אכן התרחש בו, ואולי היו בו גם פעילויות מפוקפקות, אבל הוא אכן היה.

הרי אי אפשר להתחיל את הסרט הזה כפי שהוא מתחיל אם לא היה קפה נגלר. הרי האובססיה הזו לסדר, הקביעה הכל כך מדויקת היכן מקומם של כל אחד מפרטי הסכו"ם, והכל בשביל כוס קפה קטנה אצל הסבתא (שהרי אי אפשר לנוח ולשחרר אנחת רווחה אם הכפית לא במקום, והתחתית של הכוס לא מונחת בסנטימטר המדויק) – זה חייב לבוא ממקום מאוד מסוים. זה חייב לבוא מחינוך של מישהו שהיה מאוד איכפת לו מנימוסי שולחן. ממישהו שהבין בזה. ממישהו שניהל בית קפה. אבל מה היה אופיו האמיתי של אותו בית קפה – זוהי שאלה שתישאר פתוחה גם לאחר שתצאו מהסרט.

אז כן, יש כאן סיפור קטן. על בחורה צעירה שאוהבת את הסבתא שלה, ומשלימה בשבילה משהו שהיא לא הספיקה לעשות: לסגור את הסיפור המשפחתי. להנציח אותו בסרט משפחתי קטן. אבל בדרך היא לומדת (ומלמדת אותנו) שיעור קטן בהסטוריה, אמיתית ו/או מדומה, שיעור שעובר אל הצופים, ובסצינה האחרונה ניתן לראות שהוא עובר גם לדורות הבאים. סרט קטן, מרגש, וחכם. כדאי לראות את "קפה נגלר".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s