עמק: הביקורת

נער נכנס לכיתה, הולך לשולחן האחרון, מסתכל עליך. "זוז, זה המקום שלי". אתה, אין לך כוח. אתה עייף. גם השיעור המתנהל לא ממש מעניין אותך. ועכשיו אתה צריך להתמודד עם הנודניק הזה. "ג'וש, איחרת. שב במקום אחר" אומרת המורה. "מה מקום אחר, זה המקום שלי". "ג'וש, בוא לפה!". המורה צועקת. הוא מתרצה, זורק את התיק בגסות, ומתיישב. לא עוברות שתי דקות, וכבר יש לו התחכמויות אחרות. גסות, בוטות. בן זונה, אתה חושב. תן כבר לזמן לזוז, תן למורה הזאת לדבר.

קל מאוד לראות את הבריון הזה בדיוק ככזה – חרא של בן אדם, סתם איש שמייצג את כל הרוע, הגסות, הנבזיות שבעולם. יותר קשה לבדוק למה הוא כזה. יותר קשה לנסות לפתח כלפיו אמפטיה. אולי לא לנסות להצדיק, אבל כן לנסות להבין. וזה "עמק". זה הסרט שהולך בדרך הקשה יותר, וברוב משימותיו הוא גם עומד.

את "עמק" ראיתי לראשונה לפני כמעט שנתיים במסגרת הקרנות האקדמיה של 2014. מאוד התרשמתי ממנו, ולמרות כמה חסרונות, הוא נשאר בזכרוני למשך כל אותם חודשים בהם הוא שכב על המדף, מחכה להפצה הרשמית שלו. והנה הוא סוף סוף הגיע. אז הלכתי לראות אותו שוב. ואותו רושם מאז נשאר – מדובר בסרט שבחלקים מסוימים שלו הוא פשוט מחריד אבל גם מרתק.

valleyלא, זה לא חדש שאנשים אלימים ממשיכים לרוב את מעגל האלימות שהם מכירים מהבית. אבל לא הרבה סרטים באמת מתמודדים עם זה, בטח לא בישראל (היו רגעים שחשבתי על סרטי מעמד הפועלים מאנגליה, שבד"כ מתרחשים בסביבת קופסאות מגורים מכוערות ואינסופיות, רק שהסרט הזה מתרחש במקום פסטורלי ויפה, מגדל העמק, ניגוד כל כך לא הגיוני אבל אמיתי לאלימות הקשה שבו).

כמו שציינתי בפוסט הקודם בו דנתי בסרט, יש ל"עמק" כמה יתרונות גדולים שעומדים לזכותו: נוה צור, בתפקיד הראשי, הוא תגלית עצומה. שחקן אינטלגנטי שמצליח בתפקיד קשה מאוד להראות את הדואליות של הדמות הזו: גם מגעיל, בוטה, דוחה כלפי כל העולם כמעט, אבל יש בו אהבה גדולה כלפי אלו שכן מצליחים לחדור את הקליפה העבה הזו – הבחור החדש שמגיע לשכונה, והוא פורס עליו את חסותו, הבחורה שהיא "שלו", והוא עדיין פוסע בשבילים הלא מוכרים של האהבה הראשונה, והכלב הקטן שלו. נוה צור בהבעות הפנים שלו, בעבודת הגוף הכל כך מגוונת שלו, מצליח להעביר אלי את כל הצדדים המורכבים של הדמות המסובכת הזאת, ומקרב אותי כנגד כל הסיכויים אל ג'וש, הנער האלים הזה, שיש בו הרבה יותר מכפי שנראה לעין.

גם מאור שוויצר, בתפקיד האח הגדול, מרשים מאוד ובעיקר מפחיד מאוד. הוא כמוסת אלימות מרוכזת, אבל גם בו יש יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. גם שוויצר מצליח להימנע מסטריאוטיפיזציה של הדמות, וגם הדמות הזו היא לא חד מימדית, וגם לאלימות שלה יש סיבות, גם אם קשה להצדיק אותה (עצה: כדאי להוריד מהפוסטר של הסרט את התזכורת שהשוויצר הזה שיחק ב"איביזה". אני לא חושב שיש מישהו שזוכר את הזוועה ההיא לטובה).

וסופי ארטוס. במאית טירונית שעושה כאן נפלאות בתזמור סצינות מחרידות, בהפגנת בטחון מרשים בקביעת עמדות מצלמה (גיורא ביח בעוד עבודה נפלאה) ובהדרכת שחקנים מדויקת. כמה סצינות ב"עמק" הן מופת של בימוי, של הדרכת שחקנים, ושל תזמון, וביחד עם עבודה צנועה ואפקטיבית עם מוסיקה, ועם תבונה לשמור על הסרט הזה קטן (הסרט הזה נמשך פחות משעה וחצי, והריכוז של האלימות בו הולם כמו אגרוף בבטן. שימו לב במיוחד למקום בו הוא נגמר. כמו "בית לחם" בזמנו, החיתוך הוא מיד אחרי סצינת השיא, מבלי להשאיר מקום לנשימה), ארטוס משאירה ב"עמק" את הנשמה שלה, וזה ניכר.

valley2עם זאת, קשה להתעלם מהחסרונות של הסרט, גם הם נגרמו כנראה מחוסר נסיון. הסיפור של דמות המשנה של לינוי, למשל. הבחורה שהגיבור חפץ ביקרה, בגילומה של ג'וי ריגר (בקרוב בסרטו החדש של אבי נשר), מקבלת זמן מסך גדול יחסית, אבל הדמות שלה נשארת חידתית, לא מפותחת. ג'וש מנסה לנשק אותה, היא נרתעת, אבל מיד אומרת לו – אני הולכת הביתה, אתה בא? – או קיי, אז מה הסיפור שלה? היא רוצה להיות זמרת-שחקנית, לצאת מכאן, אבל לא רואים את זה, וגם הסיפור שלה עם הנער החדש מפוספס (סצינת האודישן חלשה במיוחד בהקשר הזה).

גם הסיפור עם האבא של הבחור החדש, בגילומו של דורון צברי, נשאר לא מפותח וסתום. והתפירה של הדמויות האלו לסיפור המרכזי מאוד צולעת (ובמקרה של צברי זה קריטי, כי אקדח במערכה הראשונה וגו'…). מצד שני, רונית יודקביץ', בתפקיד האמא, בדקות מסך מעטות, מקבלת רגע חסד אחד מאוד מרגש, בסצינה נפלאה וחסרת דיאלוג עם הבן שלה, גיבור הסרט, בתחנת דלק.

אז כן, יש רגעים שבהם "עמק" חורק, לא מספיק ממוקד, לא תמיד מוציא את המקסימום מכל סצינה, אבל ברגעים רבים אחרים הסרט הזה מנסה (ומצליח) לנסות להבין את הנוער האלים הזה, לראות מעבר לצעקות, לראות את הכאב שמפעיל את הבוטות והגסות הזאת. וזה מרתק, וזה אמיץ, וזה שיעור קטן לחיים. וזה קולנוע שכדאי לראות.

נ.ב. בפסטיבל הקולנוע הצרפתי שמתרחש השבוע בסינמטקים יוקרן סרט שעוסק בנושא דומה. "בראש מורם", שפתח את פסטיבל קאן בשנה שעברה. "עמק" יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עמק: הביקורת

  1. היי איתן. מה שלומך ? התלבטתי, נתת לי סיבות ללכת לסרט. לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s