פסטיבל קולנוע צרפתי: איזון עדין

(שם הסרט במקור: En Équilibre)

לפני 10 שנים הופץ בישראל סרט זניח ונשכח בשם "נערת התווים". הערך העיקרי של הסרט ההוא היה ההיכרות עם שחקנית בשם דבורה פראנסואה, סקסית וכריזמטית, אבל הבימוי היה די רופס. מי היה מאמין שכעבור עשור אותו במאי יביים סרט יפהפה ודי נפלא בשם "איזון עדין". איזה מזל שיש פסטיבל סרטים צרפתי בסינמטקים, כי קסמו של הסרט הזה הוא בצניעותו, ומפיצים מסחריים בד"כ לא מפיצים סרטים כאלו.

equilibreמה אנחנו עושים עם החיים שלנו? מה אנחנו רוצים לעשות איתם? האם אנחנו מספיק מסורים לתשוקות שלנו, נחושים מספיק כדי להתעקש עליהן, אמיצים מספיק כדי ליישם אותן בחיי היום יום שלנו?

התשובה, לגבי רובנו, היא לא. מעט מדי מאיתנו עובדים בעבודה שאנחנו באמת אוהבים. עבודה שיש בה גם פרנסה, וגם סיפוק לאהבות שלנו. והנה מגיע סיפור על שני אנשים. אחד מהם אוהב סוסים, ומצא את פרנסתו באימון החיות האציליות האלו, ובפעלולים בקולנוע. שם הוא גם נפגע והפך למשותק. אבל הוא ממשיך לאמן, לטפל, ולטפח את הסוס שלו. גיבורת הסיפור השניה היא פקידת הביטוח שנשלחת מטעם החברה שאמורה לשלם את הפיצויים כדי למזער עד כמה שניתן את התשלומים שהחברה צריכה להעביר לגבר שהפך לנכה. הבחורה הזו היתה פעם פסנתרנית מוכשרת, אבל היא ויתרה על החלום שלה, התחתנה, הקימה משפחה, ובסך הכל היא מרוצה. או שלא. המפגש עם הגבר הזה מעיר בה את התשוקות שלה. גורם לה לחזור ולהרהר האם בכלל ניתן לחזור לאהבה המקורית, אולי היחידה שלה בחיים, הפסנתר.

נשמע כמו סרט עם הרבה יצרים.

אז זהו, שלא.

כלומר, בוודאי שיש כאן רגשות גועשים, אבל הכל מתחת לפני השטח. הסרט הזה שקט, אינטלגנטי, פשוט, ריאליסטי. בלי הרבה דרמות גדולות, בלי צעקות ומוסיקה דרמטית, אלא בצניעות. אלבר דופונטל, בתפקיד הגבר (שאגב, מאוד דומה ויזואלית לפראנסואה קלוזה, הנכה מ"מחוברים לחיים"), לא צועק ולא מתענג על הסבל שלו, אלא עושה מה שצריך כדי לשמור על שגרת יומו עם הסוס. וססיל דה פרנס, בתפקיד האשה, נפלאה באנדרסטיימנט שבה היא מובילה את הדמות שלה דרך ההכרה הזו, שמצד אחד היא כל כך רוצה לנגן בפסנתר, לממש את התשוקה שלה למוסיקה, ומצד שני, יש מחיר כבד להליכה אחר הלב. הגבר שמולה איבד את הרגליים שלו, והוא לא מוותר. היא  – יש לה חיים מסודרים, בעל וילדים שאוהבים, הכל ממש בסדר, אבל לא ממש. כי היא תהיה חייבת לותר עליהם, לעזוב הכל, כדי להתמסר לפסנתר. האם זה מציאותי? האם היא יכולה בכלל לעזוב את החיים הנוחים שלה? האם היא מוכנה לשלם את המחיר?

רק בסצינה האחרונה, כשהסרט עובר שנה קדימה, והיא רואה משהו בטלויזיה, רק אז היא תבין עד כמה הגבר הזה שפגשה פעם מסור לתשוקות שלו, רק אז היא תבין עד כמה רחוק ניתן ללכת כדי לא לוותר על היכולות והאהבות שלה. וססיל דה פרנס, בתספורות משתנות, ובעזרת עבודה מדויקת עם הגוף, מבטאת את כל מצבי הרוח, וההבנה המתפתחת של הדמות שלה את המצב האפשרי או לא אפשרי שבו היא נמצאת.

סרט חכם, שלעולם לא קופץ מעל הפופיק (סצינת הפתיחה היא הדגמה: פעלולים מרשימים על הסוס, כנגד שמש השקיעה בחוף, עם מוסיקה מלטפת. הסרט הזה הוא גדול, אבל מספר את סיפורו בשקט, מבלי להדהים. ודווקא בגלל זה הוא כל כך יפה), ובעזרת בימוי שקט, משחק מעולה של שני שחקנים, וצילום יפה, הופך לסרט מרגש שנשאר איתי.

הקרנות נוספות של "איזון עדין":

הערב, 22/03, בסינמטק שדרות

בשבת, ה-26/03, בצהרים בסינמטק תל אביב, ובערבו של אותו יום (מוצאי שבת), בסינמטק ירושלים

וב-01/04 בסינמטק חיפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s