פסטיבל קולנוע צרפתי: עמק האהבה

(שם הסרט במקור: Valley of Love)

כשבאתי להקרנה של הסרט ידעתי שאני כנראה אראה סרט משונה, שאיכותו מוטלת בספק. התגובות ששמעתי על הסרט היו מעורבות, והעובדה שהסרט הקודם של הבמאי הזה היה "חטיפתו של מישל וולבק", בהשתתפותו של מישל וולבק, העידה על זה שהבמאי הזה מתעסק עם התחכמויות. וגם שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך מאוד וחסר פשר העוקב אחרי גיבורת הסרט מהגב הסובבת את המקום שבו תתרחש עלילת הסרט ברגל עם מזוודה למשך זמן רב ודי מתיש – גם זה לא עזר.

אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט. ככל שהצפיה בסרט המשיכה הבנתי שלמרות ששני השחקנים הראשיים, שהם הסיבה העיקרית לצפיה בסרט הזה (ז'ראר דפארדייה ואיזבל הופר, שניהם מהטובים שיש בעולם), יש בסרט הזה משהו ראשוני, מאוד לא מבושל. נדמה שכאילו הסרט הזה יצא לצילומים בלי הרבה עבודת הכנה. ובעיקר, בלי באמת להבין מה הוא רוצה לומר.

valley of loveיש כאן כנראה איזשהו דיון בקיומו של עולם מעבר לזה שאנחנו מכירים. העולם הבא, או עולם של רוחות, נשמות שהיו ועדיין קיימות במימד אחר, או עולם על טבעי כלשהו. או אולי ההשפעה שיש לעולם ההוא על העולם הזה. משהו בסגנון. אבל הדרך שבה הסיפור הזה מתווך אלינו לוקה מאוד בחסר. מקרטעת מאוד.

שני אנשים שעברו משהו בחיים שלהם. גרושים, כל אחד התחתן כבר בשנית, עבר הלאה. אבל הילד המשותף שלהם מחזיר אותם אחד אל השני לשבוע אחד. הוא עושה את זה מהעולם הבא, מכיוון שהוא התאבד, והמכתבים שהוא השאיר מספקים הוראות מדויקות לאיך ומה עליהם לעשות כדי לראות אותו, את הבן המנוח, שוב.

הרקע לסיפור, ההיכרות המוקדמת וכל מה שקדם לשבוע שבו מתרחש הסרט, הכל עובר לצופה בצורת דיאלוגים צולעים שכתובים ברמה של סטודנטים לא מוצלחים. בכלל, נדמה לי שהסרט צולם בלי הרבה חזרות, בלי לתת לשחקנים לפתח דינמיקה שתגרום לי להאמין שאכן יש ביניהם עבר. אז כדי למלא את החסר, השחקנים מדקלמים דיאלוגים מהסוג של "אתה זוכר איך נפגשנו?", שתפקידם היחיד הוא למסור מידע לצופה, ולא לקיים אינטראקציה בין אחד לשני.

ובכלל, רוב הסרט הוא דיאלוג אחד מתמשך בין שתי דמויות. קצת כמו סדרת סרטי "לפני השקיעה/ זריחה/ חצות", רק שבמקום שהדיאלוגים האלו באמת יבטאו קשר בין שתי דמויות, הן מבטאות קשר בין במאי-תסריטאי לקהל שלו, יוצר שמנסה להסביר את הסרט שלו כשהוא עובר מעל לראש של הדמויות שאמורות לעניין אותי. וכאן הסרט נכשל והופך לדי מסכן.

מה גם שיש משהו מקרטע מאוד בצילום של הסרט (שמשום מה זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית): נכון, הנוף המדברי מספק אוירה מאוד מסוימת לסרט הזה, אבל השמש שורפת את העין, ובכלל, נדמה לי שיש משהו שטוח מאוד בתמונה, כמו הסרטים שצולמו בוורסיות המוקדמות של מצלמות הוידאו של תחילת האלף, כשהמעבר מפילם לצילום דיגיטלי היה רק בחיתוליו. וכך גם הסימנים שאולי בכל זאת יש עולם מעבר, הסימנים האלו שהיו אמורים לבוא מאסטתיקה של סרטי אימה, אלו נדמים שבאים בעיקר מאילוצים של חוסר תקציב, עם מעט מאוד דמיון של במאי, שכנראה לא ממש יודע איך בכל זאת לעקוף את האילוצים האלו.

אז מה שנשאר הוא בעיקר החן הטבעי של שני השחקנים הראשיים, ואת זה יש, ובשפע. למרות ההרגשה שלי שאין באמת דינמיקה בין 2 דמויות, שני השחקנים האלו, שעשו כבר מאות סרטים בקריירה שלהם, עושים את התפקידים האלו בצורה ריאליסטית ורגועה (חוץ מהרגעים הבודדים שיש בהם יציאה מהעור לסצינה וחצי דרמטית, ואז זה הופך למשהו מגוחך ורעשני). רוב הסרט שני השחקנים האלו מהלכים על הסט בנינוחות, ברוגע, בנועם, ואני פשוט מבלה איתם שעה וחצי שקטה. אני מניח שאף אחד לא יתנגד לשעה וחצי נעימה עם איזבל הופר, או עם דפארדייה. אז הם, כמעט לבדם, מצילים את הסרט הזה מטוטאל לוס.

"עמק האהבה" הוא סרט שלהרגשתי יצא לצילומים הרבה לפני שהוא היה מוכן לצילומים. יש כאן חומר גלם מעניין שלא עבר עיבוד או מספיק מחשבה, ופשוט נזרק אל הבד. סרט לא מבושל, שיש לו את הקסם המסוים שלו, אבל בעיקר הוא מאכזב.

 הקרנות נוספות של "עמק האהבה", למי שבכל זאת רוצה:

הערב, ה-24/04, בסינמטק חיפה

מחר, ה-25/03, בסינמטק הרצליה

וב-28/03 בסינמטק חולון

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s