הרס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Demolition)

גבר אחד שאשתו מתה בתאונה הורס את הבית כדרך להתמודד עם האבל. זה, פחות או יותר, הסיפור של הסרט. על פניו, זה נראה לי סרט שמתעסק בסמלים, במטאפורות, ולא בחיים האמיתיים (בית שבור=חיים שבורים), אז מה שנשאר לי הוא לראות את הסרט רק כעוד יצירה מהבית של הבמאי הקנדי הנהדר ז'אן מארק ואלה, זה שיצר את אחד הסרטים הכי אהובים עלי מהשנים האחרונות, "קפה דה פלור".

ז'אן מארק ואלה (מימין) וג'ייק ג'ילנהול על הסרט של "הרס"

ז'אן מארק ואלה (מימין) וג'ייק ג'ילנהול על הסט של "הרס"

התוצאה – זהו הסרט הכי חלש של ואלה אולי בכל הקריירה.

לא שזה סרט רע במיוחד, ומי שמכיר ועוקב אחרי הקריירה של ואלה כמוני יזהה את כל האלמנטים שמלווים אותו בכל סרט וסרט (במידה מסוימת "הרס" מהווה אוסף הבסט אוף של מרכיבים מסרטיו הקודמים של ואלה), אבל הפעם הבמאי הכשרוני הזה טעה בבחירת הסרט, או בבחירת נקודת המבט שלו על הסיפור הזה.

כי ואלה להמשיך לקרוא

כיפה אדומה: הביקורת

זה לא ממש סרט. יותר כמו ספר הדרכה לסרט. או סרט שהולך לפי ספר. כל כך לפי הספר שהוא נמנע מכל המצאה או משאר רוח יצירתי כלשהו. ומצד שני, את הספר כתבו לפי משהו שעובד בד"כ, לא?; אז כן, "כיפה אדומה" הוא לא כל כך גרוע כמו שזה נשמע. למעשה, זה סרט פשע סביר. וזהו.

kipa adumaגם סרטו הקודם של ארנון צדוק לא היה כל כך רע. זה היה להמשיך לקרוא

התכתבות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Correspondence)

…ואני דווקא הופתעתי לטובה מהסרט הזה,

אבל זה רק בגלל שבאתי עם ציפיות מאוד נמוכות…

Correspondenceג'וזפה טורנטורה. במאי ותיק, זוכה אוסקר, אהוב. אחד שיודע את העבודה. במאי שמקדש את העשייה הקולנועית הקלאסית, המפוארת, הזו שאומרים עליה: "אח…כבר לא עושים כאלו סרטים". ואין מה לומר, גם כאן, בסרט הלא טוב הזה, גם כאן ניכרת העשיה הקלאסית המרהיבה הזו. אמנם פחות מרהיבה מההיצע הרגיל של טורנטורה, בלי סצינות מפוצצות, שניתן למצוא גם בסרטים הפחות טובים של הבמאי הזה (הי, סצינת כותרות הפתיחה של הסרט היא בעצם שוט סטטי ומאוד לא מעניין של מסדרון בבית מלון), אבל, עדיין, יש משהו בקצב המדוד, בתאורה, בפנייה לאינלטקט, בבחירת אתרי צילום יפהפיים באירופה, אסטתיקה קולנועית כזו שפשוט בא לי להיאנח.

ואז צריך למלא את כל זה בתוכן. וכאן הסרט הזה נכשל.

בבסיסו יש דווקא סיפור מעניין: אשה מקבלת להמשיך לקרוא

ילד טוב ירושלים: הביקורת

הסרט מתחיל עם שיר ישן של שלמה ארצי.

                                           הסרט מסתיים עם שיר ישן של יהודית רביץ.

סוף שבוע רגוע בגלגל"צ.

חמוד, חביב, נעים, רגוע. וזאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט.

yeled tov"ילד טוב ירושלים" הוא נסיון לעשות קומדיה קלילה, לא מחייבת, אווירירית, לימי הקיץ החמים. אבל אין בסרט הזה קצב. הכל רגוע, נעים, ללא דחיפות, ללא קצב קומי, ללא טיימינג, והכי גרוע – ללא פאנצ'ליינים. הסרט הזה, שהיה צריך ל להמשיך לקרוא

ספר הג'ונגל: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Jungle Book)

ששש…מתחיל. הנה הלוגו של דיסני. דיגיטלי כזה, עיבוד מחודש של הלוגו המוכר והאהוב. רגע, איפה הדבר הזה שעושה תנועה של קשת מעל הטירה הזו? לא חשוב. מתחיל הסרט. פששש…אין מסך שחור שמפריד בין הלוגו לבין הסרט עצמו. זו תנועה אחת רצופה. הנה שם הסרט כתוב על המסך, שם, בין סבך הצמחיה, מתרחק ממני לאט. והנה דמויות רצות. מה קורה כאן? לאן הם רצים? מי אלו בכלל? וואו…זה מסחרר. יש גם מישהו שמנסה להסביר לי בוויס-אובר משהו, אבל אני לא ממש מבין אותו. לא נורא. זו רק ההתחלה. לא רע, ואפילו מרשים למדי.

jungle bookככה זה העיבוד המחודש של "ספר הג'ונגל". 'מחודש', למרות שאני בעצם לא ראיתי מעולם את העיבוד הקודם, או כל גרסה אחרת של הספר/סרט הזה, אז בשבילי זה חדש לגמרי. אבל היה כאן עניין טכני שסקרן אותי, והסרט הזה אכן שווה כל שקל מהבחינה הזו: הוא מרשים מאוד. אמנם מהר מאוד התרגלתי ל להמשיך לקרוא

גאליס קונקט: (סוג של) ביקורת

אי אפשר באמת לכתוב ברצינות על סרט שכזה. אז רק כמה נקודות קצרות:

           וואו, איזה רעש. אני לא מרבה להסתובב בדיסקוטקים, או בפאבים סואנים. בפעמים המעטות שכן ביקרתי בכאלו, מה שבעיקר זכור לי הוא הרגשת ההקלה עם היציאה מהמקום. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא "וואו, סוף סוף שקט". זה מה שהרגשתי כשיצאתי מ"גאליס קונקט". הסרט הזה הוא, קודם כל, קקופוניה מטרידה. רעש איום ונורא של מוסיקה אלקטרונית, אפקטים קוליים (וויזואלים) מוגזמים מעבר לכל פרופורציה, וערימה של שטויות שמגדישה די מהר את הסאה.

Galis connect                אה, השטויות. קשה לחשוד בשירלי מושיוף ש להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: קראו לו ג'יג רובוט

(שם הסרט במקור: Lo chiamavano Jeeg Robot)

למרות שהוא לא זכה בפרס הסרט הטוב, זה בעצם הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה האיטלקית משלשום. סרט בכורה של במאי שזכה ב-7 פרסי דוד די דונטלו, גובר על במאים ושחקנים מפורסמים בהרבה. באיזשהו מקום אני מבין את זה: יש כאן רעיון מעניין, חשיבה על סוג של סופר-הירו איטלקי, נסיון לעשות התאמה של קולנוע הוליוודי לאיטליה הפשוטה יותר.

הרעיון מדליק. הביצוע כושל לטעמי.

Jeeg Robotכי עם כל האפקטים והעבודה המאומצת של הבמאי הוא שכח דבר אחד: להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2016: הזוכים

אז בעוד אני הולך לסינמטק, לראות סרט איטלקי במסגרת שבוע הקולנוע האיטלקי, שם, באיטליה, מחלקים פרסים לסרטים האיטלקים שמוקרנים בישראל.

והסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית הוא להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: הצצה ראשונה לליין-אפ

באמצע החודש הבא יתקיים בתל אביב פסטיבל דוק-אביב ה-18. הפסטיבל הזה, שהתחיל כיוזמה שבאה לחשוף קולנוע דוקומנטרי לקהל הרחב, רק גדל ומתפתח משנה לשנה. אילנה צור הובילה את הפסטיבל הזה במשך הרבה שנים, הניחה את היסודות ואת התשוקה לקולנוע מהסוגה הזו, ומאז שהיא פרשה, את המושכות לקחו גליה בדור וסיני אבט, והם לקחו לידיים פסטיבל שכבר היה מבוסס, והרחיבו אותו למימדים שכל פסטיבל עולמי היה מתקנא בהם (לא רק פסטיבל דוקומנטרי, לכאורה פסטיבל נישתי, אלא פסטיבל קולנוע בכלל). תחת הובלתם של אבט ובדור, הפסטיבל יצא מגבולות הסינמטק, להקרנות בנמל יפו, נמל ת"א, ובאתרים אחרים ברחבי העיר, ואח"כ יצא גם מגבולות ת"א, למיני-פסטיבלים בגליל ובנגב (והתפרס גם לאורך השנה). כך הפך הפסטיבל הדוקומנטרי לא רק לאירוע של צפונבונים תל אביבים, אלא אירוע של סרטים של העם למען העם ("העם" הוא לא רק הישראלי, אבל גם). במקביל, פסטיבל דוק-אביב, שבשנים הראשונות נאבק על מקומו במפת הפסטיבלים, וסבל בשנים הראשונות מליין-אפ משני שלא שיקף את הדברים החמים ביותר בשטח העולמי, לאט לאט צבר יוקרה, והתחיל להביא להקרנות בישראל את הסרטים הדוקומנטרים המבוקשים ביותר בעולם. כך הוקרנו בו בשנים האחרונות זוכי אוסקר רבים ("שוגרמן" הנהדר למשל), לצד פנינים נפלאות אחרות.

והנה מתרגש עלינו בחודש הבא (ב-19 במאי, אם לדייק) הפסטיבל הדוקומנטרי ה-18. וגולת הכותרת שלו, אין ספק בכלל, היא הקרנת "אש בים", הזוכה הטרי של פסטיבל ברלין האחרון רק לפני חודשיים.

FuocoAmmareג'יאנפרנקו רוסי האיטלקי הפך, בהינף שני סרטים, לאחד הבמאים המסקרנים בעולם. סרטו הקודם,  Sacro Gra, זכה בפרס הראשון של פסטיבל ונציה, והנה הפעם הוא סחף את להמשיך לקרוא

המשפחה הפרסית שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nous Trois ou Rein)

איזה מין סרט משונה, הסרט הזה. לא הבנתי אותו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

אז כנראה שיש יוצר צרפתי אחד ממוצא פרסי. קוראים לו קיירון (שם שהוא מצא/ המציא לעצמו). כנראה שהוא רצה לעשות סרט על המשפחה שלו. כנראה שהוא מאוד מכבד את אבא ואמא, וכנראה שהוא רצה להעלות על נס את כל התלאות של אבא ואמא (אבל בעיקר אבא) לפני שהם הגרו לצרפת, וגם אחרי. וכנראה שאני לא הבנתי מה הוא בדיוק רצה לעשות.

כי יש בסרט הזה כל כך הרבה רגעים מלודרמטים, שכתובים עם כוונה טהורה, ומשוחקים בצורה אינטנסיבית, עד שהסרט הזה היה יכול להיות דרמה סוחטת וסוחפת. אבל הבמאי החליט שהוא לא רוצה ללחוץ על בלוטת הדמעות. הוא רוצה לגרום לנו לאהוב את הוריו, אז הוא שובר לכיוון ההומוריסטי. הבעיה היא שאת הרגעים הדרמטים הוא מעביר בעזרת נגינת פסנתר קלילה, והרגעים הקומיים מסתכמים בבדיחות קרש עבשות כך שהדרמה לא עובדת בכלל, והקומדיה די מביכה.

nous trois ou rienובכלל, לא הבנתי למה הסרט הזה לא להמשיך לקרוא