שבוע קולנוע אוסטרי: סדקים בבטון

(שם הסרט במקור: Risse im Beton)

ועכשיו גם האוסטרים. לפי המארגנים, זה שבוע הקולנוע האוסטרי הראשון בישראל, אבל הם מבטיחים שלא האחרון. הקולנוע האוסטרי הוא לא רק מיכאל האנקה. וגם לא רק אולריך זיידל (שסרט בהפקתו, "לילה טוב אמא", יוקרן גם הוא השבוע בסינמטקים. לבעלי קיבה חזקה, מומלץ). יש גם כשרונות אחרים שם, באוסטריה. וסרט הפתיחה של שבוע הקולנוע האוסטרי השנה מציג אחד מהם. קוראים לו אומוט דאג.

risse im betonהחסרון העיקרי של "סדקים בבטון", שאומוט דאג ביים, הוא שהוא סרט מדכא. ממש. אבל יש בו דרמה אפקטיבית באדיבות הצגת משחק פנומנלית בתפקיד הראשי של אחד, מוראתאן מוסלו. הוא משחק גבר ששהה בכלא עשר שנים, ועכשיו הוא מנסה לשקם את חייו. המוסלו הזה מראה בעבודת גוף נפלאה איך הדמות הזו סוחבת את כל משקל העולם על כתפיה. הדמות הזו סבלה מאוד בכלא, והיא לא רוצה לחזור לשם. לעולם. אז מוסלו מדבר לאט, שוקל כל מילה, מתהלך בעולם במדידות, חושב לפני שעושה, מקשיב לפני שמדבר. לוקח את הזמן להפנים, ואז מגיב. כי יושב עליו המון. ומוסלו נותן להרגיש את זה.

ולדמות הזו יש גם בן. מתבגר. הבן לא זוכר אותו, או בכלל מכיר אותו. אבל הבן הזה עושה רושם של אחד שהולך בדרכו של האב. אז האב יעשה הכל כדי שהבן לא יגיע לכלא. הכל. להיות אבא זאת הקרבה. אבל הקרבה כמו זו שיש כאן בסרט אף אחד לא מדמיין אפילו.

ובדרך – תיאור מפורט וסבלני של העולם התחתון של וינה. פה ושם הסרט נופל בחוסר הקפדה (תיאור מערכת היחסים בין הנערים שמרכיבים את החבורה שבה חבר הבן לוקה מאוד בחסר, ולכן גם סצינת השיא לקראת הסוף מפוספסת דרמטית, וגם העניין עם מוסיקת הראפ – אין מספיק הגבלה בין חייו של הנער לבין המילים שהוא שר, ולכן אין באמת אפקט לקטעים האלו, מה גם שכל עניין הראפ נזנח איפשהו באמצע הסרט, לא לפני שמגיעה סצינה מרגשת במיוחד הנוגעת לעניין), וגם הצילום מהכתף לפעמים מציק, אבל רוב הזמן הסרט מתפתח בקצב איטי אבל מדוד, והקשר הנבנה בין שתי הדמויות האלו, והעריכה שמנהלת את כל דמויות המשנה כך שישפיעו על הדמויות הראשיות בדיוק בזמן הנכון, ובשילוב משחק אדיר של השחקן הראשי, ומשחק טוב מאוד גם של אלצ'אן טאגאייב בתפקיד הבן (הוא מתחיל כאחד שמחצין את מצבו, אבל משתנה תוך כדי הסרט. סצינת וידוי ליד הבית של הבחורה שהוא אוהב מרגשת עד דמעות ממש בדיוק בגלל זה), ובעזרת צוות שחקנים נרחב בתפקידי משנה – הכל מתרכז לכדי סרט מדכא (קצת הומור לא היה מזיק, בנאדם…), אבל מאוד שווה צפיה. יש כאן דרמה טובה מאוד שנשארת איתך גם אחרי שהאורות נדלקים באולם.

הקרנות נוספות:

הערב, ה-03/04, בסינמטק ירושלים

ב-06/04 בסינמטק חיפה

וב-09/04 בסינמטק הרצליה

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s