הוא + היא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un + Une)

לסרט הזה אני מגיע עם חסרון מובנה: לא ראיתי אף אחד מסרטיו הקודמים של הבמאי הישיש הזה, שזכה בפרס האוסקר לפני 50 שנה. אבל קראתי כבר כמה ביקורות על סרטים קודמים שלו, כולם היו מלגלגות. וגם התגובות לסרט הזה, בהקרנות שהיו לו בפסטיבל הצרפתי, היו פושרות.

אחרי שראיתי את הסרט אני מבין למה.

לכאורה מדובר בסרט רומנטי צרפתי, על רקע נופיה האקזוטים של הודו. מה כבר יכול להשתבש?

un + uneאו, זהו. שזה לא סרט רומנטי. זה סרט שמעריץ את תרבות המזרח, את פילוסופיית החיים שלהם, את הדרך שבה הם רואים את עצמם, ובדרך, כן, יש שני אנשים מהמערב שמסתכלים במראה המזרחית הזו, ומבקשים להבין משהו על החיים שלהם. כמו כל תייר מצוי, שמבקר לרגע שם, וחוזר הביתה ואומר: היה נפלא! הבנתי הכל! ההודים האלו מדהימים! וכולי, וכיוצא בזה. במקום להיות דרמה רומנטית, הסרט הזה הוא כמו גלוייה תיירותית בהודו. יפה, צבעונית, אבל ריקה מתוכן אמיתי.

כי אם מדובר בנסיון להבין באמת את מה שמניע את החיים במקום הזה, בהודו, אז אני צריך להבין את זה דרך האנשים, הדמויות. והקשר הזה בין הגבר הזה לאשה הזו לוקה בחסר. נדמה לי שגם קלוד ללוש, כמו הרבה אחרים, בנה את הסרט הזה סביב האב-טיפוס של טרילוגיית "לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות". כלומר: רוב הסרט סובב סביב גבר ואשה הולכים ומדברים. וגם אם בטרילוגייה הנפלאה של ריצ'ארד לינקלייטר הם דיברו שם (בין היתר) על פילוסופיה, היה ברור שהם מדברים על איך הפילוסופיה משפיעה באופן ישיר על החיים שלהם. כאן יש משהו כבד ומגוחך בטיפול של ללוש בסיטואציות האלו.

ראשית, ללוש כל הזמן מדבר על הסרט הזה כאילו הוא 'רק סרט'. זה לא החיים. הגיבור הגברי הוא אדם שכותב מוסיקה לסרטים. הוא עובד על אחד כזה בהודו. ויש כמה וכמה פעמים שמשולבים בסרט חלומות/ הזיות/ סיוטים, והשילוב שלהם במציאות של הסרט צולע ובעיקר מעצבן. ובחלקים אחרים ללוש עורך לתוך הסיטואציות את הצבעים והריחות של המקום, ומתעלם משני האנשים האלו, שמדברים את עצמם לדעת, מבלי באמת להבין את מה שהם אומרים.

סצינת השיחה הראשונה בין הגבר הזה לאישה הזו מתרחשת כולה בקלוז-אפ, והיא ארוכה ומעיקה, בגלל שאני לא מבין מה עובר על הגוף שלהם, איך הם מגיבים למה שהאחר אומר (כי אני לא רואה אותם. אני רואה רק קלוז-אפ חונק, ודווקא ברגע שלא אמור להיות דרמטי ומרגשי במיוחד).

וחבל, כי השחקנים דווקא מלאי חן ומשתדלים. ז'אן דוז'ארדן יוצא למסע הזה כי כואב לו הראש כל הזמן (סיבה עמוקה מאוד…), והוא ציני כל הזמן, וזה לא משתנה,  ואילו האשה, טוב, ובכן היא רוצה לפתור את בעיית הפוריות שלה, ושתי הסצינות היחידות שהצליחו להוציא ממני איזשהו רגש הן הסצינות שבהן היא מתייחדת עם אותה אמונה (פעם אחת כשהיא טובלת בגננס, ופעם שנייה בחיבוק עם האמא הגדולה. לא בגלל שאני מאמין שזה משנה משהו, אלא בגלל שאני מאמין שהיא מאמינה בזה. הסצינה הכי יפה ב"הוא + היא" היא הסצינה שבה היא נמצאת לבד עם האמונה שלה. גם כן רומנטיקה…).

לעומת הקלילות שבה מתנהלים סרטי הדיבורים האלו של לינקלייטר, משהו ב"הוא+היא" מרגיש כבד, מאולץ, מתרכז בטפל (כל המסביב ההודי) ולא בעיקר (האנשים שבתוך הג'ונגל הצבעוני הזה), וכך כל אותן תורות מזרחיות הופכות את הסרט הזה לבלון נפוח מחשיבות, גלויה תיירותית שאין בה באמת הפנמת משמעות החיים ההודית אל תוך דרך החיים הכל כך שונה של המערב.

אז טעמתי פעם אחת סרט של קלוד ללוש. הספיק לי. לא שזה סרט כזה רע, אבל אין בו משהו באמת מעורר עניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הוא + היא: הביקורת

  1. ללוש ״הבמאי הישיש הזה״ כותב איתן בזלזול. והמזלזל הוא ה״מבקר הצעיר הזה״ שראוי משום כך לזלזול גדול עוד יותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s