שבוע קולנוע אוסטרי: מא פולי

(שם הסרט במקור: Ma Folie)

Hey, יש שבוע של סרטים מאוסטריה בסינמטקים

ו Hey, Hey, הסרטים האלו לא רעים בכלל

אחרי סרט הפתיחה, "סדקים בבטון", שהיה טוב מאוד, צפיתי אתמול ב "מא פולי", וגם הוא סרט מרשים מאוד.

זה מוזר ומעניין לראות שמה שאנחנו חושבים מבחוץ על אוסטריה ועל העיר וינה, האוסטרים רואים בצורה שונה לחלוטין. אתם אולי זוכרים את התחלת הטרילוגיה של ריצ'ראד לינקלייטר באמצע שנות ה-90. ב"לפני הזריחה" נפגשו ג'סי, בחור אמריקאי, וסלין, בחורה צרפתיה. במשך לילה אחד הם הסתובבו ברחובותיה של עיר, והתאהבו. סרט רומנטי נהדר, שזכה אח"כ לשני המשכים עוד יותר נהדרים. והעיר שבה הם הסתובבו? וינה.

אז הנה מגיעה אנדרינה מרצניקר, ואומרת: פחחח. אתם אולי חושבים שוינה היא עיר אירופית קלאסית, שבה האהבה יכולה לפרוח. אבל בעצם, וינה היא העיר שבה האהבה תסגור אתכם בתוך כלא נפשי מאיים שאין ממנו מוצא. האהבה של "מא פולי" היא פסיכית, אלימה (נפשית בעיקר), מערערת את כל מערכות החיים, את הנפש, ואין מוצא ממנה.

ma folieכן, אהבה היא לא מצב נורמלי. אתה מוקסם מבת הזוג, סדרי העדיפויות משתנים, כל החיים מתהפכים, הכל נכון. אבל באיזשהו שלב זה נרגע. השגרה נכנסת, והחכמים בין האוהבים יודעים לשלב גם את השגרה לתוך חיי האהבה. לאהוב מתוך שקט נפשי. לא אצלנו, אומרת מרצניקר. כי אחרי ההתאהבות הראשונית מגיעה אובססיה, מלחמות שליטה בין גבר לאישה, מעקבים, פסיכוזה מפחידה. האשה הופכת פראנואידית (אבל כמו שאמר פעם מישהו: זה שאתה פאראנואיד, לא אומר שלא עוקבים אחריך באמת), מאבדת קשר עם המציאות, לא יודעת מי איתה ומי נגדה, מי אומר לה את האמת ומי משקר (סיפור המשנה עם השכנה/ חברה ועם האקס מוסיף המון לאיבוד האמון בעולם החיצון, ובעצם גם בעצמה), וכמובן שהכל משפיע על חיי היום יום. העבודה נפגעת, פעילות הפנאי נפגעת (גם כשהיא שוחה בבריכה היא חושבת/ מדמיינת/ אולי אפילו רואה מישהו עוקב אחריה/ מצלם אותה).

כן, האהבה, שהיא מילה שבשגרה מצורפת אליה אסוציאציה חייכנית, עם הרבה אור זוהר, המילה הזאת בגרמנית-אוסטרית היא מילה שחורה, מפחידה, אולי אפילו קללה. ואפילו סוף הסרט, שהוא לכאורה סוף פתוח, סוף שמשאיר סימני שאלה, דווקא הסוף הזה הדגיש אצלי את הנקודה המרכזית של הסרט: שאהבה היא מצב תמידי של לימבו, של חוסר ודאות, של פחד, של צורך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף.

וצריך לומר גם שהשחקנית הראשית, אחת בשם אליס דוויאר, עושה עבודה מצוינת בתפקיד הקשה מאוד. הדמות של האנה, בגילומה, עוברת תהליך הדרגתי של איבוד האמון בכל דבר ובכל אחד. ועם זאת היא קמה כל בוקר והולכת לעבודה, מנסה לקיים בכל כוחה את השגרה. והדוואיר הזו מצליחה לגרום לי להאמין להאנה, להאמין שהיא קיימת, לא להיכנס לפאניקה בכל פעם, לשמור אותה פאראנואידית אבל מתפקדת. הכל בעבודת גוף מדויקת, ובהפנמת הרגש המאיים הזה שמחלחל לאט לאט פנימה.

אולי חבל שאין בסרט כמעט מוסיקה שהיתה מגבירה את הדרמה, אבל גם כך, "מא פולי" הוא סרט אפקטיבי, פסימי, ומעורר מחשבה (ובשולי הדברים: אולי עיר האהבה היא בכלל פריס. כי שם נפגשים האוהבים לראשונה. אח"כ הסרט עובר לוינה, ומהר מאוד האהבה מתקלקלת. או שאולי זהו הטבע של האהבה. או של האהבה האוסטרית. טבע מקולקל).

הקרנות נוספות של "מא פולי":

הערב, 05/04, בסינמטק חיפה

ב-08/04 בסינמטקים של חולון והרצליה

וב-13/04 בסינמטק ירושלים

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s