שבוע קולנוע אוסטרי: לתפוס את היידר

(שם הסרט במקור: Catching Haider)

והסרט הרביעי שאני רואה במסגרת שבוע הקולנוע האוסטרי בסינמטקים הוא גם הסרט הכי פחות טוב מביניהם. בבסיסו יש רעיון מעניין: נסיון להבין את עליית הימין הקיצוני באירופה של היום, דרך סיפורו של יורג היידר, פוליטיקאי חלקלק ומצליח, שעלה לגדולה בתחילת האלף באוסטריה, ומצא את מותו בתאונת אופנוע לפני כמה שנים. אבל הסרט הדוקומנטרי הזה כושל בהבנה של המכניקה של המפלגות הגזעניות.

catching haiderבמאית הסרט מציגה את עצמה בהתחלתו: היא אוסטרית ממוצא צרפתי, ולכן קל לה יותר להשיג ראיונות עם אנשים מסוימים (כי היא זרה), וגם קל לה יותר משאר האוסטרים להביט על הסיפור הזה של היידר, הבייבי המקומי שלהם, בקונטקסט יותר רחב. אבל הבמאית הזו שוגה פעמיים: אין לה את האנרגיה החייתית ואת הכריזמה והמחויבות הטוטאלית לתיקון עולם שיש, למשל, לדורון צברי, כך שהכל כאילו על מי מנוחות, ומצד שני, הגישה שלה לכל הסרט כולו היא ש'גזענות זה רע', וזה נתון שאין לערער עליו, כך שכל ראיון וכל פיסת אינפורמציה שהיא מציגה נגועה מיד במגמתיות שמיד מורידה מהאפקט שלה.

במהלך הצפייה בסרט הזה עמד לעיניי כל הזמן המודל של אבי מוגרבי, שב-1996 עשה את הסרט "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון". מוגרבי, איש בעל דעות מאוד שמאלניות, יצא לברר את סוד קסמו של הנמסיס הימני הגדול, אריק שרון. בסופו של אותו סרט, נצפה מוגרבי שר בקול גדול "תנו לביבי לעלות". בעזרת הגבלה בין סיפורו האישי (המפוברק, אבל האמין) ובין המרדף שלו אחרי הקסם הגדול של אריק שרון, פיצח מוגרבי את האיש הזה.

אז נכון שיש הבדל אחד מרכזי בין הסרט ההוא של מוגרבי לבין זה נטלי בורג'רס: מוגרבי עשה את סרטו כשנושא הסרט היה עדיין בחיים. בורג'רס רודפת אחרי רוח רפאים. ועדיין, בחירתה להציג את הארכיון של היידר תמוהה: היא מציגה בעיקר תמונות סטילס, ובקטעי הוידאו המעטים שהיא כן משתמשת, קולו של היידר כמעט ולא נשמע. האינסרטים של היידר בסרט הזה הם כמו של הקטעים שלפני האקשן, קטעים שבהם המצלמה כבר רצה, אבל הבמאי עוד לא נתן את האות להתחיל. כך יש בסרט קטעים שבהם המראיין שואל את היידר שאלה, והפוליטיקאי מקשיב, אבל את תשובתו לא רואים. או קטע שבו היידר עולה לבמה לקול מחיאות כפיים. את הדברים שהוא אומר לקהל לא שומעים.

הבחירה הזו מפליאה כפליים כי אם בורג'רס מבקשת להגביל בין רעיונותיו של היידר לבין תפיסת עולם נאצית, הרי ידוע שחלק מהכוח שהיה להיטלר על הקהל היה בנאומיו האנרגטים שסחפו המוני אדם שהצדיעו במועל יד. אבל קולו של היידר בסרט הזה כמעט ואינו נשמע, וכך הנסיון להבין איך כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו הולך לאיבוד.

במהלך התחקיר העייף של בורג'רס היא שואלת את השאלה המתבקשת – אם היידר היה כל כך עממי, וכל כך התעקש להיות כמו כולם, להתערבב עם העם, מאין הגיע הכסף? ובסופו של דבר היא גם עונה – פעם הכסף הגיע מספונסרית, שהיידר האופורטוניסט השתמש בה, נתן לה תפקיד אדמיניסטרטיבי, ואח"כ גם הדיח אותה כשכבר לא היה לא נוח, ופעם אחרת זה היה מאיזשהו בנק, שנמצא עכשיו תחת חקירה והליכים משפטיים בחשד לשוחד ומעילות. אבל האם היידר באמת האמין בתורת שנאת הזרים שלו, או שזו היתה רק הדרך שלו לכבוש את ההמונים, להגיע לשלטון? איפה ה"מיין קאמפף" שלו?

אין. בסרט שנקרא "לתפוס את היידר", למרות תחקיר מקיף, ונסיעות הלוך ושוב ברחבי אוסטריה, מספר רב של ראיונות עם אנשים שהכירו ועבדו עם יורג היידר (כולל אמא שלו ואחותו), למרות כל אלו, לא הצליחה הבמאית לתפוס את היידר, לפצח אותו, ודרך זה, לפצח את סוד קסם הגזענות לכל כך הרבה אנשים באירופה של היום.

הקרנות נוספות של "לתפוס את היידר", למי שבכל זאת רוצה לראות:

ב-12/04 בסינמטק ירושלים

וב-13/04 בסינמטק חולון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s