המשפחה הפרסית שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nous Trois ou Rein)

איזה מין סרט משונה, הסרט הזה. לא הבנתי אותו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

אז כנראה שיש יוצר צרפתי אחד ממוצא פרסי. קוראים לו קיירון (שם שהוא מצא/ המציא לעצמו). כנראה שהוא רצה לעשות סרט על המשפחה שלו. כנראה שהוא מאוד מכבד את אבא ואמא, וכנראה שהוא רצה להעלות על נס את כל התלאות של אבא ואמא (אבל בעיקר אבא) לפני שהם הגרו לצרפת, וגם אחרי. וכנראה שאני לא הבנתי מה הוא בדיוק רצה לעשות.

כי יש בסרט הזה כל כך הרבה רגעים מלודרמטים, שכתובים עם כוונה טהורה, ומשוחקים בצורה אינטנסיבית, עד שהסרט הזה היה יכול להיות דרמה סוחטת וסוחפת. אבל הבמאי החליט שהוא לא רוצה ללחוץ על בלוטת הדמעות. הוא רוצה לגרום לנו לאהוב את הוריו, אז הוא שובר לכיוון ההומוריסטי. הבעיה היא שאת הרגעים הדרמטים הוא מעביר בעזרת נגינת פסנתר קלילה, והרגעים הקומיים מסתכמים בבדיחות קרש עבשות כך שהדרמה לא עובדת בכלל, והקומדיה די מביכה.

nous trois ou rienובכלל, לא הבנתי למה הסרט הזה לא מדבר פרסית. אם מוני מושונוב, שהוא ממוצא בולגרי בכלל, ואלון אבוטבול, שהוא ממוצא מרוקאי בכלל, יכולים לדבר גרוזינית בסרטים של דובר קוסשוילי, אז גם השחקנים הצרפתים האלו יכלו ללמוד פרסית, ולדבר בשפה הזו. כי לפחות חצי מהסרט מתרחש באיראן, אבל הוא מדבר צרפתית. כנראה כי זוהי שפתו של יוצר הסרט, בנם של הגיבורים. הוא אמנם נולד באיראן, אבל עבר עם הוריו לצרפת כשהיה תינוק, ולכן שפתו היא הצרפתית. למרות שאני מאמין שבבית שלו דיברו פרסית, ואני גם מאמין שהוא יודע ומבין את השפה הזו, הוא בחר לביים סרט בצרפתית, ממש כמו שאמריקים מבייימים סרטים על נאצים שמדברים באנגלית. לעזאזל האוטנתיות. אז הדרמטיות מראש עפה מהחלון (למרות שהסרט מלא בסצינות סופר-אובר דרמטיות שמתמסמסות בין הידיים), והקומי מהר מאוד הופך למגוחך, כי הבדיחות קלושות, והטיימינג הקומי דפוק.

חוסר הכיוון של הבימוי התחדד יותר בחלק השני של הסרט, שמתרחש בצרפת. אם החלק הראשון, שגם הוא חלש, עוד עובר איכשהו בגלל שיש בו הירואיות של האב, סיפור של עמידה איתנה מול כוחות פוליטיים, עם המעבר לצרפת לא נשאר לבמאי על מה לספר. ההתאקלמות מהירה, והצרפתי-ממוצא-אירני ניגש עכשיו לתקן את העולם החדש שהוא פוגש, אבל אין באמת מעורבות אישית שלו עם העולם החדש, רק נסיון להגבלה בין האידאליזם שלו באיראן לאידאליזם שלו בצרפת. ההגבלה הזו מתמוטטת עוד לפני שנבנתה כי העולמות האלו כל כך שונים, ואין שום נסיון להעביר את השוני הזה בפילטר האישי של הדמות הראשית.

בגלל העירוב הכל כך צולע בין הקומי למלודרמטי, היו רגעים ש"המשפחה הפרסית שלי" הוא סוג של פרודיה לא מכוונת על סרטי ז'אנר אמריקאים (כל הרבע השעה הראשונה היא דרמת בית סוהר, כולל הסצינה שבה האסירים מתאחדים ומכבדים אחד מהם בקימה כללית, סצינה מביכה שגנובה מאלף סרטי כלא אחרים, ובעצם נדמתה לי יותר כפרודיה לא מכוונת על סרטי כלא, רק פרודיה לא מצחיקה שכזאת), אבל מכיוון שהסרט הזה נופל בין הסרטים של צוקר-צוקר-אברהמס (ולא מתקרב אפילו להוציא ציוץ של צחוק דומה לזה שכולנו צחקנו כשראינו את "טיסה נעימה"), ובין דרמות משפחתיות אודיסאיות רחבות יריעה (שלא מצליחה להזיל אצלי אפילו חצי דמעה), כל הסרט הזה מגוחך ומסכן.

"המשפחה הפרסית שלי" הוא סרט שבא מכוונות טובות, אבל הוא סרט פגום מאוד וחסר פשר. מיותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s