דוקאביב 2016: הצצה ראשונה לליין-אפ

באמצע החודש הבא יתקיים בתל אביב פסטיבל דוק-אביב ה-18. הפסטיבל הזה, שהתחיל כיוזמה שבאה לחשוף קולנוע דוקומנטרי לקהל הרחב, רק גדל ומתפתח משנה לשנה. אילנה צור הובילה את הפסטיבל הזה במשך הרבה שנים, הניחה את היסודות ואת התשוקה לקולנוע מהסוגה הזו, ומאז שהיא פרשה, את המושכות לקחו גליה בדור וסיני אבט, והם לקחו לידיים פסטיבל שכבר היה מבוסס, והרחיבו אותו למימדים שכל פסטיבל עולמי היה מתקנא בהם (לא רק פסטיבל דוקומנטרי, לכאורה פסטיבל נישתי, אלא פסטיבל קולנוע בכלל). תחת הובלתם של אבט ובדור, הפסטיבל יצא מגבולות הסינמטק, להקרנות בנמל יפו, נמל ת"א, ובאתרים אחרים ברחבי העיר, ואח"כ יצא גם מגבולות ת"א, למיני-פסטיבלים בגליל ובנגב (והתפרס גם לאורך השנה). כך הפך הפסטיבל הדוקומנטרי לא רק לאירוע של צפונבונים תל אביבים, אלא אירוע של סרטים של העם למען העם ("העם" הוא לא רק הישראלי, אבל גם). במקביל, פסטיבל דוק-אביב, שבשנים הראשונות נאבק על מקומו במפת הפסטיבלים, וסבל בשנים הראשונות מליין-אפ משני שלא שיקף את הדברים החמים ביותר בשטח העולמי, לאט לאט צבר יוקרה, והתחיל להביא להקרנות בישראל את הסרטים הדוקומנטרים המבוקשים ביותר בעולם. כך הוקרנו בו בשנים האחרונות זוכי אוסקר רבים ("שוגרמן" הנהדר למשל), לצד פנינים נפלאות אחרות.

והנה מתרגש עלינו בחודש הבא (ב-19 במאי, אם לדייק) הפסטיבל הדוקומנטרי ה-18. וגולת הכותרת שלו, אין ספק בכלל, היא הקרנת "אש בים", הזוכה הטרי של פסטיבל ברלין האחרון רק לפני חודשיים.

FuocoAmmareג'יאנפרנקו רוסי האיטלקי הפך, בהינף שני סרטים, לאחד הבמאים המסקרנים בעולם. סרטו הקודם,  Sacro Gra, זכה בפרס הראשון של פסטיבל ונציה, והנה הפעם הוא סחף את שופטי פסטיבל ברלין (כשהוא מתמודד מול סרטים לא דוקומנטרים רבים של יוצרים מאוד מוערכים, ויכול להם). סרטו הקודם הוקרן בפסטיבל ירושלים הגדול יותר, אבל הפעם הסרט החדש של רוסי מוקרן בפסטיבל דוק-אביב, שיחוק אדיר של מנהלי הפסטיבל, ועדות למעמדו המשתדרג והולך של דוק-אביב (והסרט הזה מועמד לפרס הסרט הטוב של האקדמיה האיטלקית, בטקס שיתקיים ממש הערב. האם הוא יזכה?)

עוד מברלין האחרון, יוקרן גם הסרט "הנאהבים והרודן" (שראיתי בברלין, וחשבתי שמדובר בהחמצה מצערת, ועם זאת, הסיפור שבמרכז הסרט מדהים). סרטים בינלאומיים מסקרנים אחרים הם:

"הוא קרא לי מלאלה" של דיויס גוגנהיים (זוכה האוסקר על "אמת מטרידה", ההוא עם אל גור)

פורטרט של נערה שזכתה בפרס נובל לשלום בעודה בת 17 בלבד, על מלחמתה חסרת הפשרות בעד חינוך חופשי לבנות, נערות, ונשים, כנגד שלטון האימים של הטאליבן בפקסיטאן (והיא אף שרדה נסיון התנקשות בעקבות פעילותה הזו, והיא עדיין לא בת 20).

"החיים, סרט מצויר" של רוג'ר רוס וויליאמס

על הדרך שבה סרטי האנימציה של דיסני הפכו את עולמו של בחור אמריקאי אוטיסט בן 23.

LoveTrue של עלמה הראל

המוקרן בימים אלו בפסטיבל טרייבקה וזוכה לביקורות מעולות (עוד שיחוק אדיר של פסטיבל מנהלי דוקאביב), שלפי הבנתי מנסה לטשטש את הגבולות בין הדוקומנטרי למבוים, ולוקח שלושה סיפורי אהבה ומנסה לשרטט את העתיד שלהם.

"סיפור אהבה סורי", של שון מקאליסטר

שהוא, כשמו, סיפור אהבה של גבר ואשה מסוריה שעובר תהפוכות רבות בעקבות האירועים הפוקדים את המדינה השסועה הזו כבר כמה שנים.

וגם הסרט הדוקו המוסיקלי Janis: Little Girl Blue של איימי ברג (שהיתה מועמדת לאוסקר על Deliver us from evil, שהיה, להבנתי, הגרסה הדוקומנטרית של "ספוטלייט")

על ג'ניס ג'ופלין, זמרת אדירה משנות ה-70, שנפטרה בגיל 27 ממנת יתר.

ועם כל העושר הזה (ויש עוד הרבה סרטים מפורסמים בליין-אפ שדילגתי עליהם, כי הם פחות מעניינים אותי, אבל הם לא פחות מדוברים. גלו אותם בעצמכם בתכניה של דוק-אביב באתר שלהם, Docaviv.co.il), עדיין, כמו תמיד, הסרטים שהכי מסקרנים אותי בפסטיבל הדוקומנטרי הזה הם הישראלים. וגם כאן יש כמה מרתקים שמאוד מגרים לי את בלוטות הרוק. למשל:

"שבוע 23" של אוהד מילשטיין

הסרט שהכי ריגש אותי השנה (בינתיים) הוא סרט גרמני שראיתי בפסטיבל ברלין ונקרא "24 שבועות". הסרט ההוא (לא דוקומנטרי) דן באפשרות של הפלה בחלק השני של ההריון, בעקבות הידיעה שהולד שבבטן יהיה בעל תסמונת דאון ובעיות בריאותיות בלב. והנה מגיע עוד אחד, דוקומנטרי, על יולדת בישראל שבבטנה תאומים, אבל אחד מהם מת. מה תעשה, ובמה תבחר?

"שלושה אחים ומערה" של תמר טל (שם הסרט הקודם: רק ילדים)

על הסרט הזה שמעתי כבר לפני שנתיים, עת הוצג הפיץ' שלו בקו-פרו 2014 (הנה מה שכתבתי על הפיץ' שלו אז). אחרי "הצלמניה", המוצלח והמרגש, זוכה הפרס הגדול של דוקאביב 2011, סרטה החדש של תמר טל יספר שוב סיפור מרגש בכלים הומוריסטים ואנושיים. שלושה אנשים מבוגרים מחפשים מערה שבה התסתתרו מהנאצים, אז, בזמנים החשוכים ההם. נשמע עצוב וכבד, אבל יהיה גם מצחיק.

"הפטריארך" של דנאי אילון

גם על הפרויקט הזה שמעתי לראשונה בפיצ'ינג של קו-פרו, הפעם של 2013 (הנה תזכורת). באופן מפתיע, הסרט הזה הוא גם אקטואלי מאוד, שכן התרחשה התפתחות דרמטית בפרשה שהסרט מתאר רק לפני כשבועיים (הנה דיווח מ"הארץ" על הסיפור). בגדול, להבנתי, מדובר על מאבקי הנהגה מרים בצמרת הכנסיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים, מאבקים עמוסי יצרים, האשמות בפלילים ובשחיתות, והסתגרות (מרצון או שלא) של פטריארך מודח אחד בדירה אחת במשך יותר מעשור.

"מוות בבאר-שבע"  של טלי שמש ואסף סודרי

טלי שמש הביאה לנו בעבר את הלהיט הדוקומנטרי היפהפה והמרגש "מועדון בית הקברות". אסף סודרי הוא צלם מוכר ונפלא (רק לאחרונה הוקרן "ארץ פצועה" של ארז תדמור בקולנוע. סודרי צילם מצוין). אסף סודרי ביים גם הוא כמה פרויקטים דוקומנטרים. הסרט החדש של הצמד הזה מתאר את מאורעות ה-18 באוקטובר האחרון, יום הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, והוא מבטיח להיות מדוקדק ומוקפד, כמו חקירה של אירוע אחד מכמה וכמה נקודות מבט.

על כל אלה, ועל עוד הרבה אחרים, נוכל לדבר בפסטיבל דוק-אביב ה-18, שיתקיים בתאריכים 19-28/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s