לולה 2016: המועמדויות

אז אחרי האקדמיה המקסיקאית, אתמול התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית, הלולה. מבט מרפרף על הרשימה מביא עימו אכזבה מסוימת, כי, על פניו, הגרמנים לא מרהיבים השנה, אבל יש שם, ברשימה, בכל זאת, כמה דברים מסקרנים.

אבל נתחיל עם מה שכבר ראיתי:

הסרט המוביל את רשימת המועמדים (בהפרש ניכר מכל סרט אחר), ולפיכך, הפייבוריט לזכיה, הוא הסרט המוחמץ שמוקרן בישראל בימים אלו, "האמת של פריץ באואר" (במקור המדינה נגד פריץ באואר, Der Staat Gegen Fritz Bauer). הסרט הזה, תאומו הלא זהה של "מבוך השקרים" מהשנה שעברה (שגם אותו לא אהבתי), מועמד ל-9 פרסי לולה: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן, שחקן משנה (רונלד זהרפלד, שגם אם לא אהבתי את הסרט, אהבתי את מה שהוא עשה כאן), עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, ומוסיקה.

עוד סרט שזכיתי לראות הוא "הוא חזר" (Er ist Wieder Da). קומדיה מטורפת ומאוד מצחיקה על היטלר. מה היה קורה אם הגרמנים היו מגלים, יום בהיר אחד, שהיטלר חי וקיים? סרט שמבוסס על ספר באותו שם, ושנעשה בחלקו בשיטת "בוראט", כלומר, שחקן לבוש ומאופר כמו הצורר ההוא הצטלם בשיטת חצי גרילה עם אנשים אמיתיים בברלין האמיתית, והתוצאה – מצחיקה מאוד, וגם מעוררת מחשבה (הנה מה שאני חשבתי על הסרט כשראיתי אותו בפסטיבל ברלין השנה).

"הוא חזר" מועמד ל-5 פרסי לולה: פרס הסרט, בימוי, שחקן, שחקן משנה, וסאונד.

ועכשיו, לשאר הסרטים:

"לגבי פוקושימה" (Grüße aus Fukushima) – דוריס דורי

Grusse aus Fukushimaסרטה הקודם של הבמאית הותיקה דוריס דורי היה "פריחת הדובדבן". סרט יפה בסך הכל, שהיה סוג של להמשיך לקרוא

אריאל 2016: המועמדויות

אז כבר היה כאן לא מזמן שבוע קולנוע מקסיקאי, והם אפילו הביאו לכאן את הסרטים הכי בולטים שיש למקסיקו להציע בשנים האחרונות, כולל זוכה פרס האקדמיה שלהם מהשנה שעברה, ואני לא הלכתי לראות. טוב, הייתי בחו"ל. לא יכולתי להתחלק לשניים…

שלשום התפרסמו במקסיקו המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם, האריאל, לשנת 2016. אלו הם הסרטים הבולטים ברשימה שלהם (ואני מקווה שהפעם אני אוכל לראות אותם, כשהם יגיעו לישראל, במסגרת כזו או אחרת):

מפלצת בעלת אלף ראשים (Un Monstruo de Mil Cabdezas) – רודריגו פלה

munstruo de mil cabezasרודריגו פלה הוא הבטחה גדולה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קאן 2016: הליין-אפ. ערן קולירין בפנים! וסידר לא…

מסיבת העיתונאים הפעם רצה מהר מאוד, בניגוד לשנה שעברה. עדכון הפוסט הזה היה מהיר למדי. אז לסיכום: ערן קולירין הפתיע, טס מתחת לרדאר, ישר עד לקאן. סידר לא נכנס. יהיו עוד פרסומים לסרטים שונים במסגרות המשניות בימים הקרובים, ולשם אולי יגיעו סרטים ישראלים נוספים. בינתיים, יש סרטים סופר מסקרנים בקאן השנה. הנה הפוסט כפי שעדכנתי אותו בזמן אמת:

בשעה זו מתקיימת בצרפת מסיבת העיתונאים בה יתפרסמו שמות הסרטים שיתחרו השנה בקאן על תשומת הלב של קהילת הקולנוע העולמית בשנה הקרובה. פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם מודיע על הסרטים החשובים בעולם השנה. אני אשתדל לעדכן כאן את שמות הסרטים האלו עם מיד עם פרסומם

(פוסט מתעדכן)

אז ככה…

להמשיך לקרוא

אן: הביקורת

(שם הסרט במקור: An)

תעצמו עיניים.

תקחו נשימה עמוקה.

תרגעו.

כל הרעשים שבחוץ, הצעקות, הרכבים שצופרים, הרכבות שעוברות – הכל לאט לאט מתרחק ממכם.

אתם שוקעים לאט אל תוך השקט הנפשי שלכם.

עכשיו, כשאתם במצב הרוח הנכון, לכו ותקנו כרטיס ל"אן". סרט יפני שקט, אנושי, חם, ומרגש.

——————–

אתם אולי זוכרים את "סיפור פשוט"? סרט מתחילת שנות ה-2000 של דיויד לינץ'? משהו ב"אן" הזכיר לי את הוייב של הסרט ההוא. אין הרבה סיפור ב"אן". ומה שכן יש מתקדם בקצב איטי, קצב פעימות הלב הרגוע. והכל עטוף באהבת אדם. בחום אנושי. בשיעור קטן לחיים שאשה מבוגרת וחולה מלמדת בחור צעיר ואבוד, ובחורה צעירה עוד יותר, אבודה גם היא. שיעור שמבקש מאיתנו להקשיב לטבע, לייעוד שלנו בחיים, לנסות לזהות את המקום שלנו בתוך הפסיפס הענק של העולם הזה – ואז לפעול כדי לממש את התשוקה שלנו בעולם הזה.

anבמקרה של הסרט הזה זהו סיפור על בחור שנסיבות החיים הביאו אותו לפתוח להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2016: המועמדויות

פספסתי.

בשנה שעברה, טקס חלוקת פרסי האקדמיה האיטלקית לקולנוע התקיים ביוני, כך שלקחתי לעצמי את הזמן, ורק עכשיו נכנסתי לאתר שלהם לבדוק את הלו"ז האיטלקי לטקס השנה. ובכן, מסתבר שהם הקדימו את הטקס שלהם השנה, והוא ייתקיים כבר בשבוע הבא, ב-18.4, ובהתאמה, רשימת המועמדויות נמצאת באויר כבר 3 שבועות.

מצד שני, זה בא בדיוק בזמן, כי שבוע הקולנוע האיטלקי בסינמטקים נפתח ממש היום. ולמרות שמקריאת התקצירים, מעט מאוד מההיצע נראה לי מסקרן (אם בכלל), אבל, מסתבר, שהסרטים שיוקרנו בסינמטקים השבוע במסגרת החגיגה האיטלקית הזו הם מהמיטב שיש לארץ המגף להציע כרגע. לא מעט מהמועמדים לפרס הדוד די דונטלו השנה יוקרנו בישראל בימים הקרובים, כך שאולי בכל זאת שווה להעיף מבט בסרטים האלו.

הערה קטנה לפני שאמשיך: בסופ"ש הבא אמור לעלות על המסכים בישראל סרט שנקרא "התכתבות" (Correspondence). הטריילר נראה לי נורא (רומן רומנטי מהסוג המאוס ביותר שיש, ועם שחקנית אחת שאני ממש לא אוהב, אולגה קורלינקו), אבל על הסרט חתום במאי איטלקי מפורסם ואהוב: ג'וזפה טורנטורה. סרטו הקודם (והבינוני לטעמי), "ההצעה הטובה ביותר", זכה להצלחה, וגם היה הזוכה הגדול של הטקס האיטלקי לפני 3 שנים. וכמובן שטורנטורה ייזכר לעד כזוכה האוסקר על סרטו הנפלא מלפני יותר מ-25 שנה, "סינמה פרדיסו". אבל הפעם, נדמה לי, שהסרט החדש מציין סוג של שפל בקריירה של טורנטורה. "התכתבות" זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהאקדמיה האיטלקית, והוא מועמד ל-5 פרסים משניים בלבד: מוסיקה (אניו מוריקונה שממשיך לעבוד בלי הפסקה גם בגיל 87), עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, ועיצוב שיער.

ועכשיו, לסרטים המרכזיים ברשימת המועמדויות של האקדמיה האיטלקית לשנת 2016:

"מעשיית המעשיות" (Il Racconto dei Racconti) – מתיאו גארונה

racconto dei raccontiאין לי סבלנות לבמאי המשעמם הזה. הוא מאוד מוערך בקרב מבקרים, אבל אחרי שראיתי שני סרטים שלו ("גומורה", ו"ריאליטי"), והשתעממתי משניהם, אני לא להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע אוסטרי: לתפוס את היידר

(שם הסרט במקור: Catching Haider)

והסרט הרביעי שאני רואה במסגרת שבוע הקולנוע האוסטרי בסינמטקים הוא גם הסרט הכי פחות טוב מביניהם. בבסיסו יש רעיון מעניין: נסיון להבין את עליית הימין הקיצוני באירופה של היום, דרך סיפורו של יורג היידר, פוליטיקאי חלקלק ומצליח, שעלה לגדולה בתחילת האלף באוסטריה, ומצא את מותו בתאונת אופנוע לפני כמה שנים. אבל הסרט הדוקומנטרי הזה כושל בהבנה של המכניקה של המפלגות הגזעניות.

catching haiderבמאית הסרט מציגה את עצמה בהתחלתו: היא אוסטרית ממוצא צרפתי, ולכן קל לה יותר להשיג ראיונות עם אנשים מסוימים (כי היא זרה), וגם קל לה יותר משאר האוסטרים להביט על הסיפור הזה של היידר, הבייבי המקומי שלהם, בקונטקסט יותר רחב. אבל הבמאית הזו שוגה פעמיים: אין לה את להמשיך לקרוא

הדיבוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Demon)

לא הבנתי את הסרט הזה.

לא הבנתי אם הוא דרמה או אימה (או בכלל קומדיה).

אם הוא סרט יהודי או נוצרי (כי בהתחלה יש חתונה נוצרית, ואח"כ גם יהודית, והסרט מזגזג בין 3 שפות, פולנית, אנגלית, ויידיש, ולא תמיד ברורה ההצדקה להחלפת השפה).

או מה הוא רוצה מחיי לעזאזל.

כי הכשלון הגדול של הסרט הזה הוא אי-יצירת טון אחיד שיאחד את כל קרעי התסריט לכדי משהו הומוגני שייקח אותי למסע מרגש/ מפחיד/ מעניין. הסרט הזה לא מרגש, לא מפחיד, ולא כל כך מעניין.

demonצריך לומר מראש – אני לא מכיר את המקור היהודי. את "הדיבוק", שהסרט הזה הוא כנראה סוג של וריאציה עליו. כך ש להמשיך לקרוא

מסייה שוקולד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Chocolat)

באתי להקרנה של "מסייה שוקולד" מאוד פסימי. הסרט הבטיח להיות סיפור הצלחה של בחור שחור בעולם לבן, אבל בתנאים של לבנים. משהו שגורם אי נוחות, כי הוא מרצה בורגנים, אבל לא באמת מנצח את הגזענות. והשייכות של הסיפור הזה מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לכאן והעכשיו של המאה ה-21 נראתה לי תלושה ולא ממש שייכת.

טעיתי.

זה לא ש"מסייה שוקולד" הוא הסרט הכי טוב שיש, אבל הוא בהחלט מפתיע לטובה.

קודם כל, לא מדובר בקומדיה קלילה שתלטף את האגו הבורגני. מדובר בדרמה עשויה היטב.

chocolatלא מדובר בסיפור הצלחה של שחור בעולם לבן, אלא במסעו של השחור לשחרר את עצמו. בעולם לבן. "מסייה שוקולד" הופך בהדרגה לסיפור אמנציפציה. אז כן, בהתחלה זה הלבן שנותן לו את ההזדמנות. אח"כ יש את הלבן שגוער בשחור – זכור את מקומך! כי ההצלחה של השחור היא בהסכמתו להיות הסרמטוט של הלבן. אומרים לו שההצלחה היא פרי עבודה משותפת, אבל רק אם השחור מסכים לחטוף סטירות ומכות בישבן על בסיס יומיומי מהלבן. ולצחוק על זה.

בשלב מסוים (ובאופן מדויק יותר – בקטע הקצר שמתרחש בכלא) השחור מתחיל להבין. לקלוט ש להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע אוסטרי: סופר אגו

(שם הסרט במקור: Über-Ich und Du)

לסרט הזה הלכתי כמעט בלי חשק. התקציר שלו היה מבולבל ולא ברור, אבל רק דבר אחד עניין אותי: הבמאי. את סרטו הקודם ("השודד", שהופץ בארץ תחת השם "לאור היום") אני זוכר מאוד לטובה, אז חשבתי שיהיה מעניין לראות מה הוא עשה עכשיו. אז אחרי הצפיה בסרט אני חושב שסוף סוף ראיתי סרט אוסטרי משעשע ונחמד, אבל הרי אי אפשר אוסטרי בלי זרמים תת קרקעיים שחורים, והחלק הזה של הסרט מקרטע מאוד ומקלקל את החוויה הכללית.

uber ich und duבגדול, "סופר אגו" מנסה להתמודד עם האשמה האוסטרית בקשר לנאציזם. כשמונים שנה לאחר אותו פרק אפל, בנימין הייזנברג הבמאי מבקש להיפטר כבר מאותה אשמה, להפוך דף, להתחיל פרק חדש בהסטוריה האוסטרית בלי הענן הכעור של העבר הלא כל כך רחוק. אבל זה לא פשוט, כי להמשיך לקרוא

דרך קלוברפילד 10: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ten Cloverfield Lane)

חשבתי שאתה משהו מיוחד, אבל אתה כמו כולם…

ועכשיו, אחרי שתפסתי את תשומת הלב של כל הבנות בקהל, נתחיל:

אתם/ן הרי מכירים/ות אותי: אני זה שנמנע מסרטי אקשן/ מפלצות מרובי אפקטים. סרטים שבהם הגיבורים צריכים להציל את העולם ממישהו/משהו שעומד להחריבו. אבל אז שמעתי על הסרט הזה. אמרו שהוא קטן, עם מעט אפקטים, ואפילו הביקורות משבחות. סרט מתח/אימה שכדאי לדעת עליו מעט מאוד, אם בכלל, כדי להנות ממנו. משהו שלא יתהדר בנוצות של אפקטים יקרים, ואשכרה ינסה לספר סיפור, ואולי אפילו כזה עם מוסר השכל.

אז אמרו. אחרי שראיתי את הסרט, מאוד התאכזבתי.

10 cloverfield laneצריך לסייג: לא, אני לא חושב שמדובר בסרט רע, או מעצבן, או אידיוטי. אבל זה ממש לא הסרט המשובח והחכם שהבטיחו לי. לסרט הזה יש בעיה אחת פשוטה: אם הסרט הזה הוא להמשיך לקרוא