אנשים אומרים לי שאני רואה יותר מדי סרטים…אבל האמת היא שאני לא רואה מספיק. יש עוד הרבה סרטים שאני רוצה לראות, ומפספס, בגלל אילוצים שונים. אז הייתי בדוקאביב, וראיתי לא מעט סרטים. אבל את סרטי הפסטיבל הגאה אני אאלץ כנראה לפספס. עם זאת, את אחד מהסרטים שהפסטיבל מציע ראיתי בהקרנה מוקדמת, והוא סרט יפהפה ומרגש, והוא מוקרן הערב בסינמטק תל אביב. מומלץ. הנה כמה מילים עליו:
———————–
(שם הסרט במקור: Viva)
אם מישהו היה אומר לי שאלמודובר ביים את הסרט הזה, הייתי מאמין לו. אמנם, מבחינה ויזואלית הסרט הזה פחות מפואר מהצבעים העזים של המאסטר הספרדי, אבל זה רק כי "ויוה" מתרחש בקובה הענייה יותר, שנראית כמו פאבלה אחת גדולה ("זוהי שכונת העוני היפה בעולם" אומר האב באחת הסצינות בסרט), ולא באירופה הנוצצת. אבל הסרט הזה דובר ספרדית (למרות שכותרות הפתיחה מסגירות את מוצאו האירי, ולמרות שהוא ייצג את אירלנד באוסקר בשנה שעברה, אין שום דבר אירי בסרט הזה), והוא מספר על גלריית דמויות אלמודובריות, ובעיקר – יש בו אהבה גדולה והבנה אנושית עצומה לקשת רחבה של דמויות.
כי הסיפור כאן הוא על קבלה של האחר. ולא רק "האחר" – ההומוסקסואל, הדראג קווין, אלא האחר השני. "ויוה" עושה את הבחירה הקשה יותר, הפחות צפויה – הוא לא להמשיך לקרוא ←
לפני שבוע שני מגיבים כאן בבלוג החמיאו לי שאני לא הולך בתלם. לא שייך למקהלת המבקרים, ולא אומר אמן לכל מה שהמבקרים אומרים. אבל אני באמת שלא עושה בכוונה. יש סרטים שהמבקרים אוהבים, וגם אני, ויש כאלו שהם אוהבים, אבל אני לא. זה טבעה של ביקורת. לפעמים הסכמה ולפעמים מחלוקת. למה אני אומר את זה? כי גם "בלשים בע"מ" הוא סרט שהמבקרים אוהבים מאוד. ואני לא. את הטקסט הקצר שתקראו כאן כתבתי אחרי הצפייה שלי בסרט. אני מתלונן שאין כמעט סרטים טובים בקולנוע היום. מאז ראיתי כבר את החדש עם מריל סטריפ, ואהבתי. ביקורת עליו תבוא בימים הקרובים. בינתיים אני מתלונן קצת על הבלשים.
———–
נו, מה יהיה?
עונת האוסקרים עברה, הסרטים הטובים של השנה שעברה היו פה והלכו, הסרטים הטובים של השנה הנוכחית עדיין לא הגיעו, וגם כשהם כבר מגיעים, הם לא טובים מספיק. אחרי כמה וכמה שבועות של סרטים לא מי-יודע-מה, הגיע "בלשים בע"מ". הביקורת מאוד אוהבת. גם הטריילר משעשע למדי. והסרט? להמשיך לקרוא ←
אתמול חזרתי הביתה בערך ב-2:00 בלילה. נכנסתי לאינטרנט כדי לראות מי זכה בטקס פרסי האקדמיה המקסיקאית לקולנוע שהתקיים אמש. אבל בדיוק הגעתי לשידור הישיר של השטיח האדום, המתאבן שלפני הטקס. הבדלי שעות, אתם יודעים. אז הלכתי לישון, ובדקתי את הזוכים בבוקר.
את רשימת המועמדים המרכזית סקרתי כאן בבלוג עם פרסומה, לפני חודש וחצי. המועמד המוביל היה, מן הסתם, הסרט המקסיקאי היציג של השנה שעברה, "600 מיילים". אבל יש מדינות שבהן הנציג הלאומי לאוסקר לא זוכה בפרס האקדמיה! ואכן, "600 מיילים" היה המפסיד הגדול של הטקס. הוא זכה רק בשני פרסים: פרס הניחומים של סרט הביכורים הטוב ביותר, ופרס שחקן המשנה (וטים רות', השחקן הבריטי שהיה מועמד לפרס השחקן הראשי על תפקידו בסרט הזה, גם הוא לא זכה).
לפני פחות מחודשיים עבר על מסכינו סרט גרמני בינוני למדי. כל כך בינוני, שהוא עבר מהר, בלי להשאיר סימנים. אבל אצל הגרמנים הוא בכל זאת השאיר משהו, כי "האמת של פריץ באואר" (Der Staat Gegen Fritz Bauer) הוא הזוכה הגדול של טקס פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע שהתקיים אמש.
חדשות זה בידור. מלחמה זה בידור. חינוך זה בידור. כלכלה זה בידור. חברה שלך עזבה אותך – כיף. הפסדת את כל הכסף שהיה לך – צחוקים. תשתחרר, בנאדם, אז כל הטוב שהיה לך בחיים הושחר בהינף יד. קח את זה בסבבה.
זה "מפלצת הכסף". סרט שכל כך מחויב לערך הבידורי שלו עד שהוא מאבד כל תוקף דרמטי, שלא לדבר על אמירה חברתית-פוליטית משמעותית, או אמירה בכלל. כי זה קולנוע, בחיאת רבאק, אנשים רוצים לצחוק. אז בואו ניתן להם את זה.
צריך לומר מראש: ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס דופקים כאן כרטיס. הכל ממש בסדר איתם. ואפילו להמשיך לקרוא ←
פסטיבל דוקאביב 2016 מתמשך גם אל תוך הסופ"ש הקרוב, אבל הפרסים בתחרות חולקו כבר אתמול, ו…איזה כיף. מהנסיון שלי, ברוב הפעמים אין סינכרון בין הסרטים שאני הכי אוהב לבין הסרטים שזוכים, אבל הפעם זה דווקא כן קרה, והסרט המצוין של טלי שמש ואסף סודרי, "מוות בב"ש", הוא הזוכה הגדול. גם "הפטריארך" זכה בשני פרסים, ובצדק. הסרט שנועל את חוויית דוקאביב 2016 מבחינתי הוא סרט נהדר ויפהפה. יש לו עוד הקרנה אחת בסיפ"ש. כדאי לנסות לראות אותו.
הנה כמה מילים עליו
תככים, מזימות, הדחות פוליטיות דרמטיות, קשר הון-שלטון, ואינטרסים ימנים אידאולוגים מובהקים מגובים בדרכים עקלקלות לביצוע דורסני – הכל בכל משמש חומר ביד היוצרת בסרט הזה, "הפטריארך".
עכשיו, הנה לכם תרגיל בבימוי: תנו את אותם חומרים בדיוק לאיש כמו דורון צברי למשל, ותקבלו סרט זועם, אנרגטי, מחויב למטרת חשיפת העוול הנגרם לפרט כאשר כלכלה, פוליטיקה, דת, ואינטרסים של גופים שונים הופכים, לרגע, לאינטרס אחד משותף וחסר רחמים.
אבל את "הפטריארך" ביימה אחת, דנאי אילון. והיא בוחרת באסטרטגיה אחרת לגמרי. אילון כמעט מספרת סיפור אגדה: היה היה פעם פטריארך. והוא הואשם במכירת נכסים ל"עטרת כהנים", שמבקשת ליהד את כל ארץ ישראל ועובדת בדרכים עקלקלות (בין היתר, מסתבר, דרך חברות קש בחו"ל). הפטריארך מכחיש שחתם על העסקה, אבל הליך ההדחה כבר יצא לפועל, ובמקומו מונה אחר. הפטריארך המודח ממשיך לטעון לחפותו, ובינתיים חי בחדר בתוך המנזר. הוא מפחד לצאת את החדר, כי הוא לא בטוח אם יותר לו לחזור, וכך הוא יוותר ללא קורת גג ללילה. אדם שהיה מנהיג הופך בהינף יד לאסיר.
אילון נוקטת במידה האנושית. לכל אורך התחקיר המרשים והנרחב, ש להמשיך לקרוא ←
אז ככה הוא הסרט הזה, "סיפור אהבה סורי". במאי בריטי דוחף את המצלמה שלו לתוך חיי זוג סורי. סיפור מרתק של שני אנשים אוהבים שחייהם נקרעים ע"י המצב הפוליטי במולדתם. וכל מה שיש לו לשאול אותם הוא שאלות מטופשות:
יש לך יום הולדת, אבל אשתך עדיין בכלא הסורי. איך אתה מרגיש?
אז סוף סוף ראיתי סרט של הבמאי הזה, ג'יאנפרנקו רוסי. הסרט הראשון שלו זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה. וזה, השני, בפרס הגדול של פסטיבל ברלין (והשלישי ייקח את קאן?). הפסטיבלים אוהבים את הסגנון שלו. המבקרים גם. ועכשיו גם אני יכולתי לטעום את מה שהאיטלקי הזה מבשל. ו…
ככה. טוב, נו. לא רע בכלל, ואני לגמרי מבין מה מושך את אניני הטעם, אבל אני נשאר מחוץ לחגיגה.
אז יש בחור צעיר, בן 23, אוטיסט. מאז הילדות שלו, בעזרת הוריו, הוא מתגבר על ההגבלות של האוטיזם בעזרת צפייה כפייתית בסרטי וולט דיסני. זה, פחות או יותר, התקציר של הסרט "החיים, סרט מצויר". נשמע כמו מתכון לסיפור מרגש וחכם, שיש בו גם מעקב אחרי דמויות במסע מרתק, וגם תובנות על החיים בצל הדבר הזה שנקרא קולנוע. אז איך קרה שהחוויה שלי במהלך הצפייה בסרט הזה היתה די בלתי נסבלת?
יש מכניקה מסוימת לסרטים. יש דרך שבה נבנית דרמה, שהולכת מרגעי הרפיה לרגעי שיא, ושוב להרפיה, וחוזר חלילה. יש סוג של אינטלגנציה של במאי טוב, שיודע איך להניע את גלגלי המכניקה הזאת. "החיים, סרט מצויר" הוא סרט שאין בו את האינטלגנציה הזאת. כי הסרט הזה הוא, בעצם, להמשיך לקרוא ←
לפני כמה שנים היה "הצלמניה". תמר טל, במאית בלתי מוכרת, יצרה סרט שעירב את המרגש והמצחיק, ואפילו את החשוב, והתוצאה היתה מלבבת ומאוד מעניינת. למרבה השמחה, הסרט ההוא יצר גם קליק עם הקהל הרחב, ו"הצלמניה" היה גם הצלחה מרשימה. עכשיו חוזרת תמר טל עם סרט חדש. עכשיו היא כבר לא במאית בלתי מוכרת. וגם הפעם היא חוזרת להשתמש באותם חומרים ששימשו אותה באותו סרט מצליח ומוצלח: גם כאן סיפורים של אנשים מבוגרים, גם כאן מזיגה של שחוק ורגש, וגם כאן קרבה לנושאים חשובים (הפעם: זכרון השואה). התוצאה: פחות טובה מ"הצלמניה".
צריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב ש להמשיך לקרוא ←