ג'נקשן 48: הביקורת

אני טקסט פוליטי?! יה!

אוי, כמה בלגן יש בסרט הזה. אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני ז"ל, הוא איש פוליטי. הדעות שלו הן השמאל הכי שמאלי. בפראפראזה על משהו שמישהו אחר אמר פעם, משמאלו יש רק קיר.

בעיקרון, אין לי בעיה עם זה. זה לא פוסל אותו כאדם או כאמן. אבל כשהיצירות שלו גם הן פוליטיות, אין לי דרך להתחבר אליהן. אני מוצא את עצמי משתומם מול חד המימדיות של הטיעונים המוצגים על הבד.

ואז מגיע "ג'נקשן 48". הייתי בברלין, שם הוצג הסרט, אבל דילגתי עליו. מסתבר שהוא זכה בפרס הקהל שם, ובשיחות שלי עם עיתונאים שצפו בסרט, התגובות היו חביבות פלוס: כן, הוא פוליטי וחד ממדי מאוד, אבל מאוד קומוניקטיבי, ומאוד מהנה.

ואז זכה הסרט גם בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה (אותו פרס שבו זכה "אפס ביחסי אנוש" לפני שנתיים), ומשיחות שלי עם ערבים שעובדים איתי, מסתבר שהם מאוד מחכים לסרט הזה (כי תאמר נפאר, גיבור הסרט, הוא סוג של כוכב-על בתרבות שלהם, תרבות שאני לא ממש מכיר).

אז הלכתי לראות את הסרט בכל זאת. וכן, יש בו אחלה מוסיקה. וכן, הוא נראה ממש טוב (אמנון זלאיט הותיק מצלם את לוד עם הרבה אנרגיה סוחפת. העוני של לוד נראה עשיר ומזמין דרך העדשה של זלאיט). אלוני אמר שהוא מחפש דווקא את הדו-קיום, את השלום, אבל לא את זה שמגיע למעלה מהשלטון, אלא את זה שמגיע מלמטה, מהאנשים, אבל הסרט הזה, בחלקו, בוטה ושטחי מאוד. אני אפילו לא יכול להתעצבן על הדרך שבה הוא מציג יהודים כאן.

junction 48כי פוליטיקה לא באמת מעניינת אותי אם היא לא מנומקת באלמנט האנושי. אם היא לא באה מ להמשיך לקרוא