קאפו בירושלים: הביקורת

במילים של ז'וז'ו חלסטרה: מה זה החארטה הזה?!

אני אנסה, אולי, להסביר את החארטה. אבל אני אתחיל ואומר ש"קאפו בירושלים" הוא חוויה כמעט בלתי נסבלת. וזה לא ממש סרט.

kapo in jerusalemלכבוד יום השואה שחל אתמול, זחלה לבתי הקולנוע בהפצה שקטה ומאוד מצומצמת היצירה החדשה של אורי ברבש. הבמאי הזה הוא איש עם הרבה זכויות בקולנוע הישראלי. במדבר הקולנועי של שנות ה-80 הוא היה הישראלי היחיד שהיה מועמד לאוסקר (על "מאחורי הסורגים"), ועל שמו רשומות הצלחות רבות ("אחד משלנו", סדרת הטלויזיה "טירונות", אם לנקוב רק בשני שמות מבין רבים). אבל נדמה שבשנים האחרונות נעלם ברבש, והדור החדש של הקולנוע הישראלי יוצר בנחישות, בעוד שהדור הישן יותר מפנה לו את הזירה. והנה ברבש חוזר. ואולי הוא רוצה לומר: אני עוד כאן. ואני לא זקן מדי, ואני לא ממחזר, ויש לי עדיין רעיונות מעניינים. אבל סרטו החדש, במקום לקבל טיפול פרימיום, הקאמבק של הקאמבקים, בקושי משמיע ציוץ.

בתחילת שנות האלפיים, יצר ברבש שתי סדרות טלויזיה שמאוד אהבתי: "מיי פירסט סוני" ו"המכון". אני זוכר שבין הביקורות הקשות שקיבלו הסדרות (שאני, כאמור, דווקא מאוד אהבתי) הוטחה בברבש ההאשמה שהוא פורנוגרף של רגשות. אז הנה מגיע "קאפו בירושלים" ועושה ההיפך. כי הפרויקט הזה הוא הכל חוץ מזה. זה לא ממש קולנוע, "קאפו בירושלים". הפרויקט הזה הוא רצף של מונולוגים. פשוט. שחקנים משחקים מונולוגים. לקח לי 10 דקות להבין את הקונספט הזה. כי הצילום מתוכנן מאוד, מוקפד, ובתנועה מרשימה (חוץ מהסצינות של גיבור הסרט, הקאפו, המצולמות באור שורף, בחוץ, בתנועה רועדת, כל השאר הן פנימים מתוכננים מאוד), כך שאין כאן חשיבה דוקומנטרית. השחקנים מבצעים מונולוגים, בחלקם מביטים ישירות למצלמה, ובחלקם מביטים ליד המצלמה, כאילו יושב שם מראיין. אבל ברבש מקפיד לחתוך בעריכה כל הזמן, ולשחק בין קטעי מונולוג הנאמר ישירות אל הצופה, לבין קטעי מונולוג הנמסר בוויס-אובר.

בשיטה המשונה הזו מנתק אותי הבמאי מהרגש המתלווה למילה הנאמרת. הכל קר מאוד. מחושב. וכשכל החצי הראשון של הסרט מוקדש בעצם לסיפורי זוועה משם, מאושוויץ, אז כן, מצד אחד ברבש הולך כנגד אותו 'פורנוגרף של רגשות' שהוא, כביכול, היה, אבל בעצם, העדויות האלו מהשואה נערמות והופכות לעיסה דביקה וחסרת זיהוי של סיפורי ניצולים שאין להם שם. אני לא באמת יכול לייחס סיפור זוועה אחד לאדם אחד, כי אני מאבד את הידיים והרגליים די מהר כשעוד סיפור ועוד סיפור נזרקים אל פרצופי, והסגנון המנכר הזה מנכיח את עצמו בצורה כל כך בוטה, ע"ח הקשר הישיר שלי עם הדמויות.

רק בחלק השני של הסרט מתחילים הסיפורים לספר לי על ההתמודדות של הדמויות עם מה שקרה אח"כ, אחרי המלחמה. אבל אז כבר עייפתי מהסגנון הכל כך קיצוני של הסרט. ואז גם שמתי לב: מיה דגן עושה כאן בערך את אותו תפקיד שהביא לה את פרס אופיר (המוצדק) ב"פעם הייתי" של אבי נשר: ניצולת שואה שחייה מושפעים יום-יום ושעה-שעה ממה שקרה לה שם, בגיהנום הנאצי. אבל בעוד שבסרט של אבי נשר היא היתה כולה עידון מאופק, וההשפעות הפסיכולוגיות נזלו מבין הסדקים, כאן הכל מוחצן. הרעידות המוגזמות בידיים, הכתם הזה שהיא משפשפת באמוק, ההליכה החוזרת ונשנית שלה לפסנתר כקריאה נואשת לשפיות – הכל כאן כל כך מוגזם, כי הסגנון קר במכוון, אז איפיון הדמות שלה נחווה על ידי כקיצוניות נגדית. אז אם ברבש רצה להימנע מ'פורנוגרפיה של רגשות' – הנה הוא שוב נפל לזה כאן, עם מיה דגן.

אבל דגן היא כאן רק קורבן של הסגנון, ואי אפשר להאשים אותה. הסרט ערוך בקצב טוב, מבקש לספר את סיפורו של אדם שהיה קאפו בשואה. מבקש לתהות על המוסר של אנשים בזמן מלחמה אכזרית, ועל המוסר של אנשים שעושים חשבון אח"כ, בזמנים אחרים. אבל הסגנון הכל כך קר וקיצוני היה עובד (אולי) כהצגת תיאטרון. כסרט קולנוע הוא בעיקר מתיש ומייגע.

אז כן, ברבש מבקש להתחדש, ולא לקפוא מעל השמרים. מבקש לומר: 'אני עדיין כאן', ו'אני לא אנכרוניסטי. יש לי עדיין מה לחדש ולמכור. אני עדיין רלוונטי, גם כנגד פרץ היצירה הצעיר שהקולנוע הישראלי מתפקע ממנו בשנים האחרונות'. אבל היצירה הזו, עם כל ההערכה לנסיון המעניין של ברבש, היצירה הזו דומה יותר לנסיונות של עמוס גיתאי. משהו שמבכר סגנון על פני תוכן. וזה מעייף, מתיש, ובגלל הנושא – גם משאיר טעם לוואי די ניכר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s