הבת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Daughter)

על הסרט הזה לא שמעתי דבר לפני שהוא הגיע לארץ. ככה, פתאום, הוא הופיע בלוחות ההפצה, וכך גם הופץ. בחיפוש מהיר באינטרנט מסתבר שהסרט הזה הוקרן בפסטיבלים מכובדים ברחבי העולם בשנה שעברה (ונציה, טורונטו, למשל), אבל שמעו לא הגיע אלי. הסרט האוסטרלי הזה יצא למסכים באוסטרליה רק לפני קצת פחות מחודשיים, והמהירות שבה הוא מופץ בישראל מרשימה, שלא לומר קצת חשודה. אבל הטריילר נראה לא רע בכלל, והעובדה שמשתתפים בסרט כמה מהשחקנים המובילים והאהובים שיש ליבשת הרחוקה ההיא להציע סקרנו אותי. ואז הגיעו הביקורות הצוננות בישראל, והסקרנות התקררה. אבל הלכתי בכל זאת לראות. אולי זה אחד מאותם סרטים שרוב המבקרים לא אוהבים, ואני דווקא כן.

לא. המבקרים הפעם צדקו. "הבת" הוא סרט לא טוב לטעמי.

daughterיש כאן, ב"הבת", חומרים מלודרמטים סוערים. ויש כאן במאי בסרט הבכורה שלו, וקל לראות שהוא לא ממש מיומן באמנות הסיפור. כדי ליצור אפקט רגשי צריך לדעת לקחת אותי (הצופה) ביד, להוביל אותי במסע היכרות עם הדמויות, ליצור סוג של אמפטיה, הזדהות עם הנפשות הפועלות (לרוב בעזרת הומור, שנעדר באופן קריטי מ"הבת"), ליצור קשת דרמטית של עליות וירידות, לחיצות על בלוטת הדמעות והרפיה, עד לקתרזיס בסוף. הבמאי של "הבת" לא יודע לעשות את כל זה.

כי נדמה ש"הבת" צולם כולו ביום חורפי ארוך ומעונן. הכל בסרט הזה כל כך עגמומי כל הזמן. אין רגעי שמחה שיעלו אותי למעלה כדי שאוכל לרדת נמוך ולהתרגש אחר כך. הכל בקו אחד כאן. מה גם שהבמאי נוקט בשיטה משונה של מניעת קשר רגשי של הצופה עם הדמויות. הרבה פעמים במהלך הסרט אני שומע את האנשים מדברים, אבל לא רואה אותם. אולי יש כאן נסיון של הבמאי להיות סוג-של פיוטי, אבל זה נסיון פאטתי, והקשר שלי עם הדמויות הופך לקר ומלאכותי. אני צופה בהן, אבל לא מרגיש מעורב בחייהן. יש גם נסיון לעריכה מקבילה בין שני מוקדי התרחשות כשהבמאי מרגיש בכך צורך, אבל גם כאן התוצאה של הטכניקה הזו היא ניכור שלי ממה שמתרחש על המסך.

ואז מגיע החלק השני של הסרט, והוא, בעיקרו, רצף של סצינות טראגיות ועמוסות רגש. או לפחות זה מה שכתוב על הדף. אבל על הבד, הביצוע של הסצינות האלו נחווה על ידי בעיקר כסוג של החמצה מצערת. בגלל שיותר מחצי סרט ישבתי וצפיתי בסיפור שלא מערב אותי רגשית בחיי האנשים האלו, כל החצי השני, שבו החיים של הדמויות האלו מתפרקים לחתיכות, הכל נדמה כמשהו מגוחך. כמו לצפות באנשים שאתה לא מכיר כועסים, צועקים, מוציאים את הקישקעס שלהם, אבל אני נשאר בחוץ, קר, לא ממש אכפת לי מהם.

ואני יודע שקורה כאן משהו פטאלי, בעל עומק נדיר, אבל הסרט הזה מסתכל על זה מבחוץ, לא מערב אותי, וההרגשה שלי היתה של התכווצות בכסא. אני מסתכל על הרגעים הכי קשים בחיים של דמויות שאני לא מרגיש כלפיהן כלום, ואני נבוך. ואם בחצי הראשון של הסרט לא ממש הרגשתי כלום, אבל עוד איכשהו צלחתי את הסרט, החצי השני, שהוא בעיקרו מכות קורנס דרמטיות עקרות ישר על הראש, כבר גרם לי לרצות שהסרט הזה ייגמר. כי הסרט הזה הולך לראש, ולא ממש ללב.

ואני לא מכיר את המחזה שעליו מבוסס הסרט, אבל הסימבוליות של הברווז קצת מיותרת, ואני גם לא ממש הרגשתי שיש כאן איזשהו שיעור לחיים מתחת לערימת הצרחות והבכי שמכסה על החלק השני של הסרט, וקוברת אותו.

היה כאן חומר מלודרמטי טוב, ושחקנים טובים (ג'פרי ראש וסאם ניל הותיקים טובים כתמיד, ואודסה יאנג, בתפקיד הבת משם הסרט, היא תגלית מעניינת שיכול להיות שעוד נשמע עליה), אבל הטיפול בחומרים האלו לוקה בחסר, והתוצאה הסופית היא החמצה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s