דוקאביב 2016: הוא קרא לי מלאלה

אז אנחנו עכשיו בתקופה היבשה. חלפו עברו להם סרטי האוסקר, הסרטים המעניינים האחרים עוד לא הגיעו, וגם הישראלים החדשים, אלו שאמורים להאיר את השמיים בזיקוקי די נור נפלאים, גם הם מתמהמהים. ואלו שמגיעים, די מאכזבים (עכשיו בקולנוע: "ג'נקשן 48" – אחלה מוסיקה, אבל סרט בינוני, וגם "ההר" אכזב אותי). אז כתבתי מעט מאוד בבלוג הזה בזמן האחרון. אבל הנה מתחיל לו פסטיבל דוקאביב. בשבוע הקרוב אני מתכוון לפצות על ההיעדרות. וככה, הסרט החדש הזה עם ג'וליה רוברטס יכול לחכות. וגם זה עם מריל סטריפ שעולה בשבוע הבא. וגם עוד אחד עם ראיין גוסלינג. כולם יחכו עד שאני אראה כמה סרטים בדוקאביב. אבל התחלתי עם "הוא קרה לי מלאלה". סרט על בחורה יוצאת דופן. רק שהסרט, אפעס, לא משהו.


(שם הסרט במקור: He Named me Malala)

הסרט נמשך שעה וחצי. אבל החלק המעניין והחשוב שבו נמשך בערך 3 דקות. וזהו. עוד קצת בשר ועיבוי, ואפשר היה לסגור את הסרט הזה אחרי 20 דקות בערך. אבל דיויס גוגנהיים, שכנראה בוער לו לדבר על נושאים חשובים (הוא זכה באוסקר על "אמת מטרידה" האקולוגי), הוא בוחר למשוך את הסרט הזה הרבה מעבר למה שיש בו, ולחזור שוב ושוב לאותה נקודה: חינוך חשוב. חינוך. חשוב. מאוד חשוב. חינוך. לילדים. לילדות. השכלה. חשוב. לשאול שאלות. לאתגר את הממסד. חשוב. חינוך. ועוד, עד שדי מהר נמאס.

prodshots-16 copy.jpgבעיקר הפריעה לי בסרט הזה ה להמשיך לקרוא