דוקאביב 2016: הוא קרא לי מלאלה

אז אנחנו עכשיו בתקופה היבשה. חלפו עברו להם סרטי האוסקר, הסרטים המעניינים האחרים עוד לא הגיעו, וגם הישראלים החדשים, אלו שאמורים להאיר את השמיים בזיקוקי די נור נפלאים, גם הם מתמהמהים. ואלו שמגיעים, די מאכזבים (עכשיו בקולנוע: "ג'נקשן 48" – אחלה מוסיקה, אבל סרט בינוני, וגם "ההר" אכזב אותי). אז כתבתי מעט מאוד בבלוג הזה בזמן האחרון. אבל הנה מתחיל לו פסטיבל דוקאביב. בשבוע הקרוב אני מתכוון לפצות על ההיעדרות. וככה, הסרט החדש הזה עם ג'וליה רוברטס יכול לחכות. וגם זה עם מריל סטריפ שעולה בשבוע הבא. וגם עוד אחד עם ראיין גוסלינג. כולם יחכו עד שאני אראה כמה סרטים בדוקאביב. אבל התחלתי עם "הוא קרה לי מלאלה". סרט על בחורה יוצאת דופן. רק שהסרט, אפעס, לא משהו.


(שם הסרט במקור: He Named me Malala)

הסרט נמשך שעה וחצי. אבל החלק המעניין והחשוב שבו נמשך בערך 3 דקות. וזהו. עוד קצת בשר ועיבוי, ואפשר היה לסגור את הסרט הזה אחרי 20 דקות בערך. אבל דיויס גוגנהיים, שכנראה בוער לו לדבר על נושאים חשובים (הוא זכה באוסקר על "אמת מטרידה" האקולוגי), הוא בוחר למשוך את הסרט הזה הרבה מעבר למה שיש בו, ולחזור שוב ושוב לאותה נקודה: חינוך חשוב. חינוך. חשוב. מאוד חשוב. חינוך. לילדים. לילדות. השכלה. חשוב. לשאול שאלות. לאתגר את הממסד. חשוב. חינוך. ועוד, עד שדי מהר נמאס.

prodshots-16 copy.jpgבעיקר הפריעה לי בסרט הזה העריכה. לא ממש הבנתי את העריכה בסרט. כי במרכז הסרט ניצבת מלאלה יוספזאי, נערה צעירה מפקיסטן שבעידוד אביה רצתה ללמוד עוד ועוד על העולם, וכשהטליבאן סגר את בתי הספר בתקיפות, באלימות, ובטרור, היא לא פחדה, עמדה על שלה, דיברה בגלוי בעד חינוך לילדים, ובעיקר לבנות, והיא אף שרדה נסיון התנקשות בחייה. עכשיו, בעקבות זכייתה בפרס נובל לשלום, היא נוסעת בכל העולם, בכל המקומות שבהם שלטון חשוך מונע חינוך מילדים ומילדות, ומדברת בעד הזכות לחינוך לכל.

אז מלאלה הזאת, למה היא זכתה בפרס נובל לשלום? למה מגיע לה להיות במרכז סרט דוקומנטרי? בגלל אותן 3 דקות. זה בערך הזמן שהסרט הזה מקדיש כדי לתאר את פעולותיה של מלאלה, את מה שהיא עשתה, ואת איך שהיא דיברה כנגד שלטון האימים של הטליבאן. כל שאר הסרט מנסה להרחיב את היריעה, להראות שמלאלה היא בעצם רק ילדה רגילה (סצינה חביבה בהתחלה עם האחים שלה שאין לה פיתוח, אבל אחר כך הסרט כבר מביך כשהבמאי שואל אותה באופן ישיר לגבי אפשרות של יחסים רומנטים), לתת במה הרבה יותר מדי נרחבת לאבא שלה, ההשראה שלה, להראות אותה במסעותיה בעולם (אבל לא לתת להם את הקונטקסט הנכון), ואפילו לחזור פעמיים במהלך הסרט לנסיון ההתנקשות בה.

הסרט מתחיל בסצינה יפהפיה שבה מוסבר למה היא קיבלה את השם מלאלה. הסצינה הזו משתמשת באנימציה יפהפיה, והיא מתוזמרת לצלילי מוסיקה סוחפת. אבל גם כאן, "הוא קרא לי מלאלה" לוקח אלמנט קולנועי מלהיב, וכותש אותו עד דק עד שלא נותר ממנו דבר. השימוש באנימציה, יפה ככל שתהיה, הופך רב מדי, מוגזם מדי, הצורך לרגש בכח עם מוסיקה מכריע את הכף, ועובר לצד השני, הצד המגוחך (ולקראת הסוף – הדידקטי בכח), והעריכה, שלכאורה מבקשת באופן מבורך לא ללכת בדרך כרונולוגית מוכרת של סרטי פורטרט, למעשה יוצרת סרט מבולבל, חוזר על עצמו, שמסתובב סביב עצמו במעגלים לא נגמרים, מאבד את היכולת הדרמטית שלו, לא מרגש אותי, ולכן גם מאבד את הפוקוס שלו במטרה – להראות שחינוך אכן חשוב.

לסרט הזה, שכן קיבל תשומת לב תקשורתית רחבה בעולם, כנראה בגלל הנושא שלו ולא בגלל איכותו, יש רק הקרנה אחת בפסטיבל דוקאביב השנה. אני מניח שמתישהו הוא גם ישודר באיזשהו ערוץ טלויזיה. בינתיים אני התחלתי את דוקאביב 2016 ברגל שמאל. אבל זאת היתה רק טעימה ראשונה. יבואו עוד, ואני מקווה שהן יהיו טובות יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s