דוקאביב 2016: שבוע 23

בדיאלוג נשכח מסדרת הטלויזיה "בנות גילמור", אומרת אמא גילמור לבת גילמור: "אני אוהבת את השלג. הוא מביא איתו שקט". באחת הסצינות של "שבוע 23" המתרחשת בשלג השוויצרי, נזכרתי-התחננתי לאותו דיאלוג, בעיקר כי גיבורת הסרט לא סותמת את הפה, לא מאפשרת לי לחשוב, להרגיש, לחוות את הסרט.

הסרט שהכי נשאר איתי מבין אלו שראיתי בחודשים האחרונים הוא "24 שבועות", סרט גרמני שראיתי בפסטיבל ברלין. כשראיתי שיש סרט בשם "שבוע 23" בדוקאביב, נמלאתי ציפיה. חשבתי שזו תהיה הגרסה הדוקומנטרית הישראלית של הסרט הגרמני ההוא. בשני הסרטים מדובר על אשה שבמהלך ההריון מגלה שהולד עלול להיולד חולה, ובשני הסרטים עולה האפשרות של הפלה בשלב מאוחר של ההריון (שבוע 23 הוא כבר בתום בחודש השישי). אבל, באופן פרדוקסלי, הסרט המבוים והמתוסרט מגרמניה נסך בי הרגשה הרבה יותר אמיתית, אוטנתית, מאשר הסרט הדוקומנטרי הישראלי.

week 23יכול להיות שבגלל ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: הפחד מ-13

(שם הסרט במקור: The Fear of 13)

יש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הזה. כי יש בו עשיה קולנועית מיומנת, ודמות ראשית מהפנטת. יש בו בחירות מרתקות של בימוי, וביצוע סוחף. ויש בו עריכה שקצת דופקת את האלמנט הדרמטי.

כי יש כאן סיפור על נידון למוות באשמת רצח. וכל החצי הראשון של הסרט הוא סיפור בגוף ראשון על כמה קשה בכלא. הו. אני לא מרחם בכלל על רוצח. אז כן, מקבלים מכות מסוהרים, ונידונים להיות בשקט, לא לדבר, ועוד כהנה וכהנה צרות של סרטי כלא שאני כבר מכיר (אם כי בטכניקה קולנועית מקורית ומעניינת), אבל קשה לי לפתח אמפטיה לאדם שנידון למוות על רצח, והוא בכלל לא מדבר על זה, לא מביא את הגרסה שלו לסיפור, לא מתחרט, או טוען לחפותו, או משהו. כל החצי הראשון של הסרט מספר על חייו בכלא אחרי, כולל סיפור בריחה אחד משעשע, אבל לא באמת אכפת לי ממנו.

fear of 13אבל זה לא נכון. כי יש כאן את להמשיך לקרוא