דוקאביב 2016: שבוע 23

בדיאלוג נשכח מסדרת הטלויזיה "בנות גילמור", אומרת אמא גילמור לבת גילמור: "אני אוהבת את השלג. הוא מביא איתו שקט". באחת הסצינות של "שבוע 23" המתרחשת בשלג השוויצרי, נזכרתי-התחננתי לאותו דיאלוג, בעיקר כי גיבורת הסרט לא סותמת את הפה, לא מאפשרת לי לחשוב, להרגיש, לחוות את הסרט.

הסרט שהכי נשאר איתי מבין אלו שראיתי בחודשים האחרונים הוא "24 שבועות", סרט גרמני שראיתי בפסטיבל ברלין. כשראיתי שיש סרט בשם "שבוע 23" בדוקאביב, נמלאתי ציפיה. חשבתי שזו תהיה הגרסה הדוקומנטרית הישראלית של הסרט הגרמני ההוא. בשני הסרטים מדובר על אשה שבמהלך ההריון מגלה שהולד עלול להיולד חולה, ובשני הסרטים עולה האפשרות של הפלה בשלב מאוחר של ההריון (שבוע 23 הוא כבר בתום בחודש השישי). אבל, באופן פרדוקסלי, הסרט המבוים והמתוסרט מגרמניה נסך בי הרגשה הרבה יותר אמיתית, אוטנתית, מאשר הסרט הדוקומנטרי הישראלי.

week 23יכול להיות שבגלל שהבמאי הוא גם בן זוגה של גיבורת הסרט, לא היה באפשרותו לקחת מרחק ולעשות החלטות קולנועיות ראויות. אבל מה שבא במקום הוא לא סרט, אלא ספר הדרכה לאיך לספר סיפור (או בעצם, איך לא לספר). וכך הסרט הדוקומנטרי הזה מתחיל בסצינת סקס ביזארית, כי ככה באים ילדים לעולם (או שאולי שכחתם…). אנחנו לא יודעים דבר על האשה הזו (מלבד העובדה שהיא מדברת אנגלית, מה שנראה לי מוזר בהתחלה, ורק אח"כ הבנתי שהיא לא ישראלית במקור), וכבר היא עושה אהבה עם המחזיק במצלמה. ואז היא גם מדברת את הסרט הזה לכל אורכו, קוראת מן היומן שלה מכתבים שהיא כתבה לילד שלה שעוד לא נולד. סוג של דרך להעביר אינפורמציה לקהל הצופים, אבל מכיוון שהכל ורבלי פה, וכמעט דבר לא נראה, לא נוצר קשר עם הדמות על המסך. במקום לתת למצלמה לעבוד, לתפוס את הרגעים המשמעותיים במהלך ההריון, ואח"כ לשבת בחדר העריכה ולחבר אותם בעזרת קו מחשבה נראטיבי, החליט אוהד מילשטיין להציף את סרטו במכתבים שמספרים את הסיפור במקום התמונות. אבל סרט קולנוע לא עובד ככה.

ואח"כ הוא גם נזכר שסרט קולנוע צריך גם דמויות. פרוטגוניסטית (טוב, את זה כבר יש לו. בערך. את בת זוגו) ואנטגוניסטית. ואם יש אחת שלא רוצה להפיל את הולד, הגיבורה, אז צריך להביא את הניגוד. וכך הוא מלהק לתפקיד את אמא שלו, והיא, המסכנה, עוברת את המסך אלי באולם כשחקנית גרועה במיוחד שקיבלה את הטקסט בערך שעה לפני הצילומים. אין רגע אחד בהשתתפותה של האם שיש בו משהו שאני יכול להאמין לו (אה, וחייבים להוסיף סימליות 'פואטית' לסרט, אז יש גם את סצינת השעון).

לא נעים לכסח את הסרט הזה, כי הוא אכן מספר סיפור אישי וחושפני עד מאוד, אבל ההעברה של הסיפור הזה אל הבד היא לטעמי כושלת עד מאוד, ועד כמה שאהבתי את "24 שבועות" הגרמני, כך התאכזבתי עמוקות מ"שבוע 23".

הקרנה נוספת, למי שבכל זאת רוצה: ב-28/05, בסינמטק תל אביב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “דוקאביב 2016: שבוע 23

  1. אני חושב שמרוב התמקדות במלל של היומן שלה, פספסת לחלוטין את היכולת של אוהד מילשטיין להעמיד פריימים ייחודיים ואסתטיים בצורה בלתי רגילה בתוך העולם האישי שלו. אותי הסרט מאוד מאוד ריגש.

  2. האמא זו האמא. המציאות עולה על כל דמיון. אתה מוזמן לצפות בסרטו המוקדם של מילשטיין "אובססיה" ולהכיר אותה קצת יותר לעומק. שבוע 23 סרט מצוין בעיני.

  3. אני נוטה להסכים עם איתן. הסרט הזה אולי היה מרענן טרום עידן הריאלטי טי וי סטייל מחוברים ודומיו. נכון לציר הזמן הנוכחי הסרט די תפל ולא משאיר חותם (שאותו הוא מנסה להרוויח מהדמויות המצלמות את עצמן). יומנה של הגיבורה מעניין לפרקים ובעיקר מתיש ובשלב מסויים אף צפוי.

  4. הייתי בהקרנת הסרט ומאוד אהבתי והתרגשתי אבל אני מוצאת את הכתיבה שלך מאוד "מעניינת". יש לך את זה ביותר נכה ריגשית ואימפוטאנטי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s