דוקאביב 2016: מוות בבאר שבע

הדבר היחיד שיש לי להגיד לחובת הסרט המדהים הזה הוא שאולי החיפזון בעשיית הסרט הזה היה מעט בעוכריו. הרי הפיגוע הזה בבאר שבע היה רק לפני חצי שנה. והנה כבר קם ועומד לו הסרט הזה, סרט שהצריך תחקיר לא קטן, איתור האנשים שהיו מעורבים באותו אירוע, צפייה בכמות לא קטנה של חומרים מצולמים ממצלמות האבטחה הפזורות ברחבי התחנה המרכזית בבאר שבע, איתור האנשים הנראים באותם צילומים, תיאום וביצוע ראיונות איתם, והתאמת המילים הנאמרות לתמונות מתוך אותו ארכיון של צילומי אבטחה. אל כל אלה יש להוסיף, כמובן,  הוספת מוסיקה ואפקטים של סאונד, ועוד כהנה וכהנה עניינים טכניים שקשורים לעשיית סרט. וכל זה לקח פחות מחצי שנה.

אולי החפזון הזה מנע מהבמאים להרחיב מעט את היריעה, לספר על כל האירוע כולו, ולא להתמקד רק במותו חסר התוחלת של האריתראי המסכן, ולהראות שגם בצל מלחמה אמיתית בשטח אזרחי, גם אז יש גבולות שאסור לחצות.

אבל אולי זה היה נכון בכל זאת. אולי זאת דרכה של צעקה.

death in the terminalדרך ביטוי של מצוקה אמיתית, מוחשית. כי כשקצין בכיר בצה"ל אומר שיש אלמנטים פשיסטים במדינה שלנו היום, מיד פורצים במחול צעקות וכמעט מפטרים אותו מתפקידו. את השר הממונה עליו, זה שנתן לו גיבוי, כן פיטרו (באופן רשמי הוא התפטר, אבל לא נותרה לו באמת ברירה). ועוד אחד, אהוד ברק, פעם רמטכ"ל וראש ממשלה, אומר דברים דומים, אבל מי יקשיב לו. הוא כבר לא קובע דבר, ולאף אחד לא אכפת ממנו. וחייל שירה למוות במחבל שנוטרל זוכה לתמיכה ציבורית לא קטנה, כי מה פתאום, הוא ערבי, ומחבל, ומגיע לו למות, ומה אתם רוצים בכלל…וכך מחול האלימות הגזעני ממשיך. אף אחד לא עוצר אותו. אף אחד לא עומד בפני המפלצת הפשיסטית הזו ויכול לה. והיא גדלה מיום ליום.

"אתם משחיתים את נפשכם ברגע זה ממש" אומר אחד המרואינים בסרט. וזה ממש כך. "מוות בבאר שבע" הוא תיעוד מרתק של רגע מחריד בציבוריות הישראלית, רגע שבו האנושיות נלקחה ממנה, ונחשף פרצוף שונא, אלים, ברוטלי, חסר צלם אנוש. גם אם מדובר ברגע של סכנת חיים מיידית, של פחד ואימה, של הימצאות בתוך גל טרור ששוטף את הארץ (באדיבות חוסר המעש, הרצון, ו/או היכולת של ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל לחתור למשהו שדומה אפילו במעט לתהליך שלום), גם אז אסור לעשות את מה שנעשה כאן – להרוג במכות (ולא כמטבע לשון, אלא להרוג ממש) אדם ששוכב על הרצפה מחורר מכדורים, חסר אונים, וגוסס. ואז בא עם ישראל ועושה לו וידוי הריגה. עוד חבטה בגופה ששוכבת מדממת שם, באמצע התחנה המרכזית בבאר שבע (מאתמול, אולי באופן סמלי, גם אלופת ישראל).

בעזרת עריכה מרתקת, ירידה מדוקדקת לפרטים, שימוש נפלא במוסיקה ובעיצוב פס קול (מהשניות הראשונות של הסרט אני יודע שאני נמצא בידיים של רבי אמנים של קולנוע. ההלם מכה כבר אחרי דקה, עוד לפני שכותרות הפתיחה מסתיימות) – "מוות בבאר שבע" הוא תעודה קשה של פניה המכוערים של החברה הישראלית כפי שאנחנו לא רוצים להודות שהיא היום. חברה שלא עוצרת באדום, כמאמר שירו של שלום חנוך. הסרט הזה הוא מראה מחרידה של עם ישראל ב-2016. צעקה נואשת לעצור בחריקת בלמים, ולעשות סיבוב פרסה.

אבל העם שלנו קשה עורף…

"מוות בבאר שבע" – סרט מהמם ביותר ממובן אחד. חשוב, וגם מצוין קולנועית. חובה לראות.

הקרנות נוספות: ב-24/05 וב-27/05 בסינמטק תל אביב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2016: מוות בבאר שבע

  1. הי איתן
    כתבת נהדר, מסגים איתך. סרט מצויין, לא קל, חודר קרביים, אבל מספר סיפור שחשוב לספר.
    הפסקול שומר אותנו ערניים כל הזמן, עומדים על המשמר.
    ואגב, ראיתי היום את "O FOOTBALL" בפסטיבל.
    נ-פ-י-ל-ה. אכזבה גדולה מאוד. לא האמנתי שבשביל הסרט הזה ויתרתי על עוד שעתיים עם הילדים שלי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s