דוקאביב 2016: החיים, סרט מצויר

(שם הסרט במקור: Life, Animated)

אז יש בחור צעיר, בן 23, אוטיסט. מאז הילדות שלו, בעזרת הוריו, הוא מתגבר על ההגבלות של האוטיזם בעזרת צפייה כפייתית בסרטי וולט דיסני. זה, פחות או יותר, התקציר של הסרט "החיים, סרט מצויר". נשמע כמו מתכון לסיפור מרגש וחכם, שיש בו גם מעקב אחרי דמויות במסע מרתק, וגם תובנות על החיים בצל הדבר הזה שנקרא קולנוע. אז איך קרה שהחוויה שלי במהלך הצפייה בסרט הזה היתה די בלתי נסבלת?

life animatedיש מכניקה מסוימת לסרטים. יש דרך שבה נבנית דרמה, שהולכת מרגעי הרפיה לרגעי שיא, ושוב להרפיה, וחוזר חלילה. יש סוג של אינטלגנציה של במאי טוב, שיודע איך להניע את גלגלי המכניקה הזאת. "החיים, סרט מצויר" הוא סרט שאין בו את האינטלגנציה הזאת. כי הסרט הזה הוא, בעצם, רצף של סצינות

מרגשות!

מאוד!

ממש!

והבמאי של הסרט הזה ממש פוקד עליך

להתרגש!

עכשיו!

בפקודה!

הרי כבר אחרי 5 דקות של סרט מגיעה הסצינה שבה ההורים מגלים שהבן אוטיסט. והסצינה הזאת טרגית מאוד. אוי לא, מה נעשה עכשיו. החיים שלנו היו כל כך טובים, ועכשיו נפל עלינו אסון. והמוסיקה עולה ומדגישה את הדרמה הגדולה מאוד מאוד. והעריכה חותכת בין הדמויות (האבא, האמא, סרטי הארכיון, הבן בבגרותו, והאח הגדול), כולם שותפים לעצב הגדול ו…

אני יושב בצד ומגחך. כשמישהו פוקד עלי להתרגש בכוח, אני בורח לצד השני. במקום פשוט לספר את הסיפור, ולתת לרגש לעלות מתוך מה שמתרחש על המסך, הסרט הזה לוחץ בברוטליות על בלוטת הדמעות, ואני, בטבעיות, מתנגד לכך.

ובכלל, הסרט הזה מסביר את עצמו הרבה יותר מדי. אינספור פעמים נשאלת בסרט השאלה "ואיך זה גורם לך להרגיש?". כאילו שאנחנו אצל פסיכולוג עכשיו, וצריכים לבאר לעצמנו את הרגשות שלנו. הרי הרגש הוא אלמנט חמקמק שכזה, וברגע שאתה מתחיל לנתח אותו, עצם הריגוש עף מהחלון. "החיים, סרט מצויר" מסביר לנו כל הזמן למה הסיפור הזה מרגש, ובכך הוא בעצם לא מרגש.

וברגע שהסרט הפך פאתטי שכזה, גם הפסקתי להתעניין במשמעויות שיש לו מעבר לסיפור המיידי שהוא מציג. וככל שהסרט מתמשך, והמכות הרגשיות שהוא מכה בראש חוזרות ונשנות, והופכות קהות יותר ויותר, כך גם הרגשתי שהסרט מתמשך הרבה מעבר למה שניתן לסבול. הבמאי לא חוסך בשום מניפולציה קולנועית רגשית אפשרית (למשל: לפני הנאום בפריז יש את הפאוזה הבלתי נמנעת: האם הוא יעמוד בפני האתגר ויצליח לדבר מול קהל? שאלה רטורית, כמובן), ומעומס המאמצים לרגש, התוצאה המושגת היא הפוכה.

וכך סרט עם פוטנציאל עצום מתבזבז, והופך מגוחך יותר ויותר ככל שהוא מתקדם. סרט בלתי נסבל.

הקרנות נוספות, למי שבכל זאת רוצה: היום, ה-23/05, וגם ב- 27/05, וב-28/05 בסינמטק תל אביב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s