החברה החדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

nouvelle amie 2והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי אופיר 2016: שבוע ויום

ואז, מסרט שלא ידעתי עליו כלום, הפך "שבוע ויום" למאמי הבינלאומי, לסרט שכולם אומרים עליו שהוא פוצי-מוצי, ומה-זה חמוד. ואז גם התחלתי לפתח ציפיות מהסרט הזה. ציפיות כאלו, ש"שבוע ויום", לצערי, לא עומד בהן. ועם זאת, אם לא הייתי יודע על הסרט הזה דבר, הייתי גם אני חושב שהוא מה-זה חמוד ופוצי-מוצי. רק אני לא בטוח שהייתי חושב שזה הדבר הכי טוב שראיתי.

one week and a dayומצד שני, יש לי נקודת ייחוס די ישירה לסרט הזה. כי אני מחשיב את עצמי להמשיך לקרוא

הרומן של מגי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Maggie's Plan)

בחורה צעירה מתחילה להתייאש מגברים, ודווקא אז היא פוגשת את אהבת חייה. הוא נשוי. לא נורא. הם מתאהבים, הוא עוזב את אשתו למענה. 4 שנים וילדה אחת אחרי, נמאס לה ממנו, והיא מתחילה לרקום תכנית להחזיר אותו לאשתו הראשונה. נשמע כמו קומדיה רומנטית חביבה ולא מחייבת. מה רע?

רע. סרט לא טוב בכלל.

כי רבקה מילר הבמאית מנסה כאן להיות וודי אלן. אבל מה שהמאסטר המקשיש כבר שכח, מילר, גם היא כבר ותיקה למדי, כנראה לא תלמד. כי מה שמילר עושה כאן הוא חיקוי עלוב של אלן, מבלי באמת להכניס את התבלין האישי שלה.

maggie's planכי, למשל, גיבורי הסיפור הם אנשים להמשיך לקרוא

חטאים קטנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Little Death)

סצינת שיחת הטלפון. זה הסרט הזה. חוץ מזה, אפשר לוותר. אבל אל תוותרו. חבל. כי…שיחת הטלפון…

העניין הוא כזה: מדובר כאן בקומדיית סקס. וכזו שהיא רדיקלית למדי. כמה סיפורים על פנטזיות סקס קינקיות ובוטות. על אחת שרוצה שבן זוגה יאנוס אותה. ועל אחרת שמתחרמנת כשבעלה בוכה (על מותו של אביו). ועל עוד אחד שמרגיש ריגוש מיני רק כשבת זוגו ישנה. אז הוא דואג שהיא תישן. ועוד סיפור, פחות קיצוני, על זוג שמנסה משחקי תפקידים, רק שהגבר מתייחס למילה "משחק" ברצינות מדי.

TheLittleDeathPic#04וזו הבעיה של הסרט הזה. כי הוא להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: מעבר להרים ולגבעות

ובמשך כל הסרט אני יושב ומנסה לפצח את החידה: למה הסרט לא עובד?

כי השחקנים טובים. הסרט מצולם טוב. הוא מעניין ולא משעמם לשנייה. הוא מכאן ומעכשיו. אבל הוא…לא עובד.

בעקרון, "מעבר להרים ולגבעות" הוא קומדיה מרירה. סוג של ביקורת מלגלגת עלינו, על הישראלים, שחיים חיים בסבבה, הולכים לבי"ס, לעבודה, ולהופעות של שלמה ארצי, אבל בעצם כולנו פושעים. עושים דברים אסורים יותר ואסורים פחות. בוגדים, נואפים, הורגים (את עצמנו ואת שכנינו הערבים) ובורחים מעונש, ועוד כהנה וכהנה מעשים שמחים שכאלו. אבל הופעה של שלמה ארצי, לא נלך?

beyond the mountains and hillsאני חושב שהצרה שלי עם הסרט הזה (כשהבנתי אותה, סוף סוף) היא העובדה ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: תיקון

הסרט הזה מפחיד את המפיצים. כמעט שנה מאז זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, ועדיין הוא לא מצא מסך מסחרי בישראל. אחרי סיבוב פסטיבלים נרחב ברחבי העולם, ואפילו הפצה בארה"ב, רק הציבור הישראלי לא יכול לראות אותו. כן, זה סרט עם סצינות בוטות. אבל זה סרט מצוין.

כי כן, גם אותי הזהירו אותי מסרט לא קל, בוטה, עם סצינות לא נעימות. ואכן, יש בסרט אפילו סצינה שבה גיבור הסרט מפשפש באיבר מינה של אשה מתה. וזה אכן בוטה ולא נוח לצפיה, אבל זו לא פרובוקציה ריקה. הסצינה הזו, והסרט הזה בכלל, הם חיפוש אחרי משמעות החיים. אחר המקור לכל היופי הזה שבעולם. אחרי הדבר הזה שמפעיל את כל מה שקורה. את ה L'origin du monde, שהוא כנראה הציור שהיווה את ההשראה לסצינה הספיציפית הזו.

לא הכל עובד בסרט הזה. היו רגעים שהרגשתי שהוא ארוך מדי, והיו רגעים מעיקים שלא כל כך הבנתי לאן האבישי סיוון הזה לוקח אותי לעזאזל. אבל בניגוד לסרט הקודם שלו, שלא כל כך אהבתי, ברוב דקותיו של "תיקון" הרגשתי חיבור לדמויות שלו, לתהייה שלהן, לתעייה שלהן במבוך החיים. ב"המשוטט" היתה לי בעיה, למשל, עם העובדה שהסצינות קצרות. חשבתי שלשוטט זו פעולה מתמשכת, והסצינות שם היו חתוכות דק מדי לטעמי. אבישי סיוון חוזר על אותו טריק כאן, אבל הפעם נדמה לי שזה מתאים לסיפור. כי החיים, מסתבר, הם אוסף של רגעים. קצרים. אוסף. של פעולות. שמתגבשות לכדי משמעות. אחת.

tikkun1גיבור הסרט חווה ארוע של מוות קליני, ובדרך פלאית הוא שורד אותו, ממשיך לחיות. האירוע הזה הופך את להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: אבינו

קשה לדבר אחרי "אבינו". קשה למצוא מילים. קשה לנשום. הסרט החדש של מני יעיש משפיע עלי ממש פיסית. תוך כדי הצפיה, ואחריה. סרט אלים, גם בפיסיות שלו, וגם בחיי הרוח שלו. סרט קודר, למרות שהוא צבעוני מאוד. סרט חכם, מרגש, סוחף, אפילו מטלטל.

אני חייב להגיד שלא אהבתי את הדקות הראשונות של הסרט הזה. כל הסיקוונס הזה של ההתחלה, זה שמגיע לפני ששם הסרט מופיע, הסיקוונס הזה הוא עממי במובן הרע של המילה, עם סלואו-מושן, מכות, צבעים משתוללים, מוסיקה מזרחית רועשת, משהו שחוגג אלימות בכיף, בסבבה. ואני לא אוהב סרטים כאלו, שחוגגים אלימות.

bouncerאבל "אבינו" הוא סרט ערמומי. כי לקטעים האלו, שלכאורה חוגגים את האלימות, יש תפקיד קריטי בהתפתחות הדרמה ו להמשיך לקרוא