החברה החדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה ש

פרסי אופיר 2016: שבוע ויום

ואז, מסרט שלא ידעתי עליו כלום, הפך "שבוע ויום" למאמי הבינלאומי, לסרט שכולם אומרים עליו שהוא פוצי-מוצי, ומה-זה חמוד. ואז גם התחלתי לפתח ציפיות מהסרט הזה. ציפיות כאלו, ש"שבוע ויום", לצערי, לא עומד בהן. ועם זאת, אם לא הייתי יודע על הסרט הזה דבר, הייתי גם אני חושב שהוא מה-זה חמוד ופוצי-מוצי. רק אני לא בטוח שהייתי חושב שזה הדבר הכי טוב שראיתי.

ומצד שני, יש לי נקודת ייחוס די ישירה לסרט הזה. כי אני מחשיב את עצמי

הרומן של מגי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Maggie's Plan)

בחורה צעירה מתחילה להתייאש מגברים, ודווקא אז היא פוגשת את אהבת חייה. הוא נשוי. לא נורא. הם מתאהבים, הוא עוזב את אשתו למענה. 4 שנים וילדה אחת אחרי, נמאס לה ממנו, והיא מתחילה לרקום תכנית להחזיר אותו לאשתו הראשונה. נשמע כמו קומדיה רומנטית חביבה ולא מחייבת. מה רע?

רע. סרט לא טוב בכלל.

כי רבקה מילר הבמאית מנסה כאן להיות וודי אלן. אבל מה שהמאסטר המקשיש כבר שכח, מילר, גם היא כבר ותיקה למדי, כנראה לא תלמד. כי מה שמילר עושה כאן הוא חיקוי עלוב של אלן, מבלי באמת להכניס את התבלין האישי שלה.

כי, למשל, גיבורי הסיפור הם אנשים

חטאים קטנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Little Death)

סצינת שיחת הטלפון. זה הסרט הזה. חוץ מזה, אפשר לוותר. אבל אל תוותרו. חבל. כי…שיחת הטלפון…

העניין הוא כזה: מדובר כאן בקומדיית סקס. וכזו שהיא רדיקלית למדי. כמה סיפורים על פנטזיות סקס קינקיות ובוטות. על אחת שרוצה שבן זוגה יאנוס אותה. ועל אחרת שמתחרמנת כשבעלה בוכה (על מותו של אביו). ועל עוד אחד שמרגיש ריגוש מיני רק כשבת זוגו ישנה. אז הוא דואג שהיא תישן. ועוד סיפור, פחות קיצוני, על זוג שמנסה משחקי תפקידים, רק שהגבר מתייחס למילה "משחק" ברצינות מדי.

וזו הבעיה של הסרט הזה. כי הוא

פרסי אופיר 2016: מעבר להרים ולגבעות

ובמשך כל הסרט אני יושב ומנסה לפצח את החידה: למה הסרט לא עובד?

כי השחקנים טובים. הסרט מצולם טוב. הוא מעניין ולא משעמם לשנייה. הוא מכאן ומעכשיו. אבל הוא…לא עובד.

בעקרון, "מעבר להרים ולגבעות" הוא קומדיה מרירה. סוג של ביקורת מלגלגת עלינו, על הישראלים, שחיים חיים בסבבה, הולכים לבי"ס, לעבודה, ולהופעות של שלמה ארצי, אבל בעצם כולנו פושעים. עושים דברים אסורים יותר ואסורים פחות. בוגדים, נואפים, הורגים (את עצמנו ואת שכנינו הערבים) ובורחים מעונש, ועוד כהנה וכהנה מעשים שמחים שכאלו. אבל הופעה של שלמה ארצי, לא נלך?

אני חושב שהצרה שלי עם הסרט הזה (כשהבנתי אותה, סוף סוף) היא העובדה ש

פרסי אופיר 2016: תיקון

הסרט הזה מפחיד את המפיצים. כמעט שנה מאז זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, ועדיין הוא לא מצא מסך מסחרי בישראל. אחרי סיבוב פסטיבלים נרחב ברחבי העולם, ואפילו הפצה בארה"ב, רק הציבור הישראלי לא יכול לראות אותו. כן, זה סרט עם סצינות בוטות. אבל זה סרט מצוין.

כי כן, גם אותי הזהירו אותי מסרט לא קל, בוטה, עם סצינות לא נעימות. ואכן, יש בסרט אפילו סצינה שבה גיבור הסרט מפשפש באיבר מינה של אשה מתה. וזה אכן בוטה ולא נוח לצפיה, אבל זו לא פרובוקציה ריקה. הסצינה הזו, והסרט הזה בכלל, הם חיפוש אחרי משמעות החיים. אחר המקור לכל היופי הזה שבעולם. אחרי הדבר הזה שמפעיל את כל מה שקורה. את ה L'origin du monde, שהוא כנראה הציור שהיווה את ההשראה לסצינה הספיציפית הזו.

לא הכל עובד בסרט הזה. היו רגעים שהרגשתי שהוא ארוך מדי, והיו רגעים מעיקים שלא כל כך הבנתי לאן האבישי סיוון הזה לוקח אותי לעזאזל. אבל בניגוד לסרט הקודם שלו, שלא כל כך אהבתי, ברוב דקותיו של "תיקון" הרגשתי חיבור לדמויות שלו, לתהייה שלהן, לתעייה שלהן במבוך החיים. ב"המשוטט" היתה לי בעיה, למשל, עם העובדה שהסצינות קצרות. חשבתי שלשוטט זו פעולה מתמשכת, והסצינות שם היו חתוכות דק מדי לטעמי. אבישי סיוון חוזר על אותו טריק כאן, אבל הפעם נדמה לי שזה מתאים לסיפור. כי החיים, מסתבר, הם אוסף של רגעים. קצרים. אוסף. של פעולות. שמתגבשות לכדי משמעות. אחת.

גיבור הסרט חווה ארוע של מוות קליני, ובדרך פלאית הוא שורד אותו, ממשיך לחיות. האירוע הזה הופך את

פרסי אופיר 2016: אבינו

קשה לדבר אחרי "אבינו". קשה למצוא מילים. קשה לנשום. הסרט החדש של מני יעיש משפיע עלי ממש פיסית. תוך כדי הצפיה, ואחריה. סרט אלים, גם בפיסיות שלו, וגם בחיי הרוח שלו. סרט קודר, למרות שהוא צבעוני מאוד. סרט חכם, מרגש, סוחף, אפילו מטלטל.

אני חייב להגיד שלא אהבתי את הדקות הראשונות של הסרט הזה. כל הסיקוונס הזה של ההתחלה, זה שמגיע לפני ששם הסרט מופיע, הסיקוונס הזה הוא עממי במובן הרע של המילה, עם סלואו-מושן, מכות, צבעים משתוללים, מוסיקה מזרחית רועשת, משהו שחוגג אלימות בכיף, בסבבה. ואני לא אוהב סרטים כאלו, שחוגגים אלימות.

אבל "אבינו" הוא סרט ערמומי. כי לקטעים האלו, שלכאורה חוגגים את האלימות, יש תפקיד קריטי בהתפתחות הדרמה ו

פרסי אופיר 2016: התחלה

אז היום זה מתחיל. תחרות פרסי האופיר של האקדמיה הישראלית יוצאת היום לדרך.

ומה נשתנה השנה הזאת מכל השנים הקודמות?

הרבה נשתנה. אבל גם דבר לא השתנה.

כי מאז השנה שעברה, יו"ר האקדמיה איתן אבן פינה את מקומו ליו"ר חדש. ומוש דנון (המפיק של "עג'מי", בין היתר) עמל בצורה אינטנסיבית על שינויים רבים. חבר אקדמיה אחד אמר לי במהלך השנה שהוא עושה להם סוג של טירונות. פגישות תכופות עם דיונים רבים על שינויים בתקנון ועל עוד הרבה נושאים אחרים. ובדצמבר האחרון גם יצאה ההודעה: הסעיף בתקנון שמתיר כמעט לכל סרט להתחרות בתחרות האופיר ישונה, וכך רק סרטים שהופצו יעמדו לשיפוט האקדמיה הישראלית. עוד צוין שהסעיף יוחל רק משנת 2017, אבל כבר היתה סיבה להתרגשות.

ומאז, במשך כל החורף, הסתקרנתי לראות מי מבין היבול המאוד מעניין של הקולנוע הישראלי של השנה יחכה לשנה הבאה כדי לקבל פידבק מקהל לפני התמודדות לאופיר, ומי ילך בשיטה הישנה. וכשהגיע חודש מאי, התחלתי להציק לכמה חברי אקדמיה שאני מכיר: נו, מה קורה עם תחרות האופיר השנה? מי נרשם? כמה נרשמו? ומתי כבר יחלו ההקרנות? לאף אחד לא היו תשובות ברורות. בחודש יוני בד"כ כבר היינו באמצע המירוץ, והנה, אנחנו כבר מעבר לאמצע יוני, פסטיבל ירושלים או-טו-טו מתחיל, והנה רק היום אנחנו מתחילים.

ועכשיו כבר אפשר לגלות שכמעט כל הסרטים המסקרנים של השנה נמצאים בתחרות האופיר, אף אחד מהם לא מחכה לשנה הבאה, וכך יש לנו 27 סרטים בתחרות, מספר דומה לשנים שעברו, רובם סרטים שלא הופצו או לא נחשפו לקהל הרחב. מה שאומר גם שבשנה הבאה, אם סעיף ההפצה אכן יאכף, אנחנו נישאר עם הסרט החדש של של הבמאי של "סוף העולם שמאלה" (שעדיין לא מוכן, ולכן לא נמצא בתחרות השנה) נגד הסרט החדש של הבמאי של "גויאבות". ואם להאמין להסטוריה, ולדיווחים על כך שאבי נשר הוא סוג של פרסונה-נון-גראטה באקדמיה הישראלית, קובי מחט עוד עשוי/עלול לזכות באופיר בשנה הבאה (ולייצג את ישראל באוסקר האמריקאי. את הקלקול הזה עוד לא תיקנו), כך שיכול להיות שהסעיף שמחייב את הסרטים המתמודדים לאופיר להיות מופצים לקהל הרחב לא ייושם בשנה הבאה / יידחה בשנה/ יבוטל לגמרי.

אבל בינתיים בואו נדבר על מה שכן יש בתחרות השנה:

מועדון שנות ה-80: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sing Street)

ובסוף מגיע שיר, ומשהו בו נשמע לי מוכר. לא, זה לא להיט אייטיז, מהסוג שהסרט הזה מלא מהם. וזה גם לא גיבור הסרט ששר. זה מישהו אחר. אחרי כמה שניות זה התחוור לי: הקול הוא קולו של גלן הנסארד, שהיה גיבור סרטו הראשון של ג'ון קארני, הבמאי של "מועדון שנות ה-80". הנסארד אפילו זכה באוסקר על Falling Slowly, אחד השירים מאותו סרט מקסים ומרגש, Once. סגירת מעגל יפה עשה כאן קארני. מחווה לבבית להנסארד. חבל רק שהסרט החדש הזה חסר את כל הלב והנשמה שהיו ב-Once.

השיר מתוך Once זכה, כאמור, באוסקר. Lost Stars, בביצועו של אדם לוין, מתוך סרטו השני של קארני, "התחלה חדשה", היה מועמד לאוסקר. אני בספק אם מישהו יהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזה, "מועדון שנות ה-80", וזו מהסיבה הפשוטה שהפעם המוסיקה לא נמצאת במרכז הסרט, למרות שהיא כאילו כן.

הסרטים של קארני, כל שלושתם, מתמקדים ב

המתנחלים: הביקורת

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

אבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד ה