פלורנס פוסטר ג'נקינס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Florence Foster Jenkins)

סטיבן פרירס הוא במאי שעושה סרטים כבר כ-30 שנה. הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות. אחרי "פילומנה" הנהדר שלו מלפני 3 שנים הוא עשה את "התכנית" שנכשל לחלוטין, והנה מגיע החדש שלו, ושוב פרירס מצליח לעשות סרט עדין ומרגש.

סיפורה של הזמרת הגרועה בהסטוריה. זה פחות או יותר הסרט. הנחת היסוד הזו טומנת בחובה מלכודת לא קטנה לאלו שבאים לספר את סיפורה – זו חגיגה של טעם רע. מקום צפוי מאוד שבו ניתן יהיה להיאסף ולגחך על זו שבטוחה שהיא זמרת מצוינת, אבל בעצם היא איומה. אפשר לעשות בילד-אפ גדול, להביא את הקהל לכדי ציפיה, ואז לשבור את הסקרנות בסצינה הסטרית של תצוגה גרוטסקית. הסרט החדש של סטיבן פרירס הוא הכל חוץ מזה. למעשה יש בו הרבה לב, מחשבה, ונסיון קולנועי עצום שבא לידי ביטוי בעשייה מיומנת ושוטפת.

Florence foster jenkinsפרירס מספר את הסיפור ונותן לנו להבין לבד. היא מתחילה לשיר, וגם אם אין לי דבר וחצי דבר עם אופרה (למעשה אני מתעב את הז'אנר הזה), לאט לאט אני מתחיל להבין שמשהו פה לא בסדר. שזה לא צריך להישמע ככה. אני נמצא עם הקהל באולם, מקשיב למשהו לא נכון. והתוצאה היא צחקוק קל של מבוכה. מיטיב פרירס לעשות כשהשחרור הגדול מגיע בסוף הסצינה הזו, במעלית. סימון הלברג (כולם מכירים אותו מ"המפץ הגדול". לא ראיתי) מתפרץ לאט בצחוק, כי זה לא נעים ולא מכובד, אבל גם בלתי ניתן לשליטה. בכלל, הלברג הוא הסמן הרגשי של הסרט הזה – מצד אחד הוא נער שרק מצפה שמישהו יבחין בו, מתרגש (כמעט יותר מדי, כמעט ברמה של קומדיה סלפסטיקית) מכך שמישהו נותן לו הזדמנות. מצד שני, יש בו אמת פנימית, והוא מקשיב ללב שלו.

ולצדו של הלברג – הגברת מריל סטריפ. איזו שחקנית גדולה היא הגברת הזו. סטריפ מתמסרת לתפקיד העדין והלא קל הזה. היא יודעת לא לעשות את אותה גברת גדולה מהחיים, יודעת לצלול אל תוך הנשמה המאוד מיוחדת של פלורנס פוסטר ג'נקינס, אישה חולה אבל אידאליסטית, עשירה ולכאורה מנותקת מכדור הארץ, אבל למעשה יצור חי שאני יכול להאמין לו, להתרגש עם האשה הזו ולא לצחוק עליה. וגם יו גרנט, בתפקיד בן זוגה, מרגש ונהדר בתפקיד זה ששומר עליה. הבגידה שלו, האהבה שלו לאשה אחרת, נראית כאן מובנת מאליה, ולא כסיפור בגידה דרמטי. נדמה שגרנט נטש כאן, סוף סוף, את הטייפ-קאסט שלו כמוביל קומדיות רומנטיות מלאכותיות, ועושה כאן את הטוב בתפקידיו (לפחות מאז אותו אחד שהביא לו את התהילה ב"4 חתונות ולוויה אחת"), ומשלב היטב בין הקומי לדרמטי.

גם כשהסרט הזה הופך לרגעים לקומדיית מצבים קלאסית, פרירס מקפיד לא לצאת מכליו, לשמור על איזון בין מצחיק לבין מרגש. לכל אורך הסרט יש הרגשה שמדובר בשריד לקולנוע שהיו עושים בהוליווד בשנות ה-40-50. פרירס יוצר כאן סרט מלטף, שלא מסתכל על הדמויות שלו מלמעלה, אלא בגובה העיניים, גם אם בסיס הסיפור הוא מוגזם. לצד העיצוב המפואר המרשים (כנדרש מעצם העובדה שהסרט מתרחש בסביבה העשירה של ניו יורק), פרירס לא שוכח לרגע את האנשים הממלאים את החלל הזה, והסרט הוא חגיגה אנושית של תשוקות לביטוי עצמי, גם כנגד קולות מרושעים וסתם ביקורות לא מחמיאות.

וגם אם בסוף פרירס בכל זאת נותן לעצמו להיסחף אל הגדול והמוגזם קצת, זה כבר נסלח, כי זה רק סוג של פינאלה כמעט אגדתי לסיפור אנושי שהיה באמת. סרט נהדר, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", שיודע להימנע מהמהמורות הניצבות בדרכו, ולספר סיפור אנושי חכם ויפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s