קופרו 2016: הדוקו הישראלי ממשיך לסקרן

אתמול ושלשום התקיים בתל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום הקו-פרודוקציות הישראלי. במאים ובמאיות ישראלים הנמצאים בשלבים שונים של עבודה על פרויקטים באים אל פאנל של משקיעים זרים, מציגים להם את הסרט המתהווה, ומבקשים מהם לעזור להם לסיים את הפרויקט. השנה התקיים האירוע ה-18 במספר. יש לי קצת פרספקטיבה על האירוע השנתי הזה, כיוון שאני נוהג לחזור אליו שנה אחרי שנה (הייתי בכולם, מאז שנת 1999, מלבד אחד, כי ב-2007 הייתי בשירות מילואים בדיוק כשהאירוע התקיים), ואני חייב לומר שהאירוע ממשיך להתרחב ולהשתכלל, ועם זאת, השנה הוצגו באירוע המרכזי, הפיצ'ינג, רק 13 פרויקטים, לעומת כ-20 בכל שנה אחרת, ומצד שני, הצמצום הזה בא כדי לפנות מקום ליוזמות אחרות.

כך, למשל, הושקה השנה מסגרת המתקראת "אנימדוק", בה הוצגו כמה פרויקטים המשלבים אנימציה ודוקומנטרי. לא נכחתי בפיצ'ינג הזה, אבל מהפרטים שקראתי על הפרויקטים שהוצגו בו, יש המשך טיפול בפרויקטים שהוצגו בפיצ'ינג בשנים קודמות, כמו למשל הפרויקט המסקרן של נעה אהרוני, המנסה לספר את סיפוריהם של אנשי הדור השני לניצולי השואה שסבלו התעללות מידי הוריהם, ניצולי שואה שהיה או לא היה להם צידוק לאלימות שהם הפעילו כלפי ילדיהם. לפי החומר הכתוב שבידי, גם ליולי כהן יש פרויקט מסקרן. סוף סוף, הרבה שנים אחרי "המחבל שלי" המרגש, יולי כהן חוזרת למגרש היוצר (היו לה עוד סרט או שניים מאז, שלא השאירו חותם). הפרויקט החדש של יולי כהן יספר את סיפורה היצאנית שנמצאה מתה בבית בושת בתל אביב, ואת הנסיבות שהובילו לכך, כמו גם את כל הסיפור של תעשיית הסחר בנשים שהובילה לכך שהבחורה אולי מתה, אבל התעשייה הזו חיה ובועטת (ביותר ממובן אחד, כנראה).

אבל הפיצ'ינג של האנימדוק היה בירושלים, ולא היה באפשרותי להגיע לשם ולהתרשם בעצמי. ויש דברים שאפשר לראות רק בפגישה אישית, פנים אל פנים. לא משנה כמה הפרויקט מעניין או לא מעניין על הנייר, הפיצ' עצמו, עם הבמאי שיושב ומסביר בקצרה על הסרט שלו, ועם קטע קצר הערוך מחומר שכבר צולם – זה נותן רושם מוחשי על הסרט שיהיה. והשנה, למרות הצמצום היחסי בכמות הפרויקטים, היו לא מעט סרטים בהתהוות שנכנסו לקופסה נסתרת אצלי במוח, מוכנים לשליפה בדוק-אביב הבא, או הבא-הבא.

הנה פירוט של כמה פרויקטים שכאלו:

לפני שהרגלים יגעו בקרקע – דפני ליף

חד וחלק, הפרויקט שהכי ריגש אותי, והכי מסקרן אותי מבין אלו שהוצגו במהלך היומיים האלו.

המחאה החברתית. זוכרים? קיץ 2011? "העם דורש צדק חברתי"? חצי מיליון אנשים, אוהלים ברחובות, תנועה עצומה ששינתה את הדיבור בעם. מה נשאר ממנה? מה נשאר מאחת מהמנהיגות שלה, דפני ליף?

ליף היתה סטודנטית לקולנוע כשנטעה את היתד הראשונה של האוהל. והפגישה איתה עכשיו, 5 שנים אחרי אותה מהומה, היא פגישה מרגשת. התנועה הזו שדפני ליף היתה אחת מאלו שיזמו אותה היתה מבוססת על רגש גדול מתפרץ של מאות אלפי אנשים. משהו שהתחבר ביחד אצל קהל עצום והתפרץ בבת אחת. וזו גם הסיבה שקשה מאוד להניע את התנועה הזו מחדש. כי אם כמות רגש כזאת אדירה דוכאה בכמות שווה של אלימות מגוונת מצד השלטון – אלימות פוליטית (המחאה הזו נקברה בוועדות), אלימות מילולית (מי את, דפני ליף, שלא עשית צבא בכלל, מי את שתגידי למלך ביבי נתניהו ירום הודו מה לעשות), ועד לאלימות פיסית של ממש (ליף גם נעצרה לא פעם), אז איך נוכל אי פעם לנצח את כוחות הרוע האלו.

והנה מגיעה דפני ליף, עם פרספקטיבה של הזמן שעבר, ומספרת על עצמה, על מה שעברה לפני, תוך כדי, ואחרי הסערה הגדולה הזו. סערה רגשית כוללת, וגם פרטית. להקשיב לליף מדברת, אפשר להבין שהיא מגיעה מהמקום הקטן, הפרטי, והצנוע שלה, ועדיין, משם הגיעה גם האמת שלי, של כולנו, בנקודת זמן מסוימת. אנרגיה עצומה שסחפה המונים בגלל שהיה שם משהו אוטנתי. והמבט הזה, האישי כל כך, אבל באותה נשימה, מבט שהוא גם של כל כך הרבה אחרים, כנראה ייצור סרט שיכול לגעת בציבור רחב מאוד של אנשים. אני, לכל הפחות, מאוד מסוקרן מהתוצאה.

בחזרה לאזור המוות – יונתן ניר

גם כאן, הפגישה עם יוצר הסרט היא שיצרה עניין בפרויקט. כי אני לא מתעניין בפולחן הגבריות והסיבולת של הטיפוס על האוורסט. אבל ליונתן ניר יש כנראה סיבה עמוקה יותר לטפס על הפסגה הזו. משהו בדרך שבה הוא דיבר (על הבמה, כמו גם בחומרים המצולמים שהוא הביא) גרם לי להבין שמשהו מאוד עמוק בו מבקש לכבוש את הפסגה הזו. וניר כבר היה שם, מאוד קרוב לפסגה, מאוד קרוב להגשים את השאיפה העמוקה והנכספת כל כך. אבל הוא ויתר עליה כדי להציל חיי אדם. לקראת סוף המסע הוא נתקל באדם גוסס, טיפל בו, וירד איתו למטה למקום שבו הוא יוכל לחזור לחיים, ובכך ויתר על החלום הפרטי שלו. הוא אפילו קיבל פרס מנשיא המדינה דאז, שמעון פרס. ועכשיו ניר מבקש לחזור אל מלכודת המוות הזו ולגבור עליה. לכבוש את הפסגה הזו למרות הכל. הפגישה עם האיש הזה, שמשהו מאוד עמוק מניע אותו, גרמה לי לרצות לראות את הסרט הזה, לכשהוא יהיה גמור.

העבר לפנינו – הסיפור שלא סופר על המחתרת היהודית – שי גל

אז אחרי "שומרי הסף", יעקב פרי כנראה הפך לחביב המראיינים הדוקומנטרים. אבל כאן הוא מגלם את ההלם שהסרט הזה כנראה יהיה. זה בכלל לא סרט דוקומנטרי. זה סרט אימה. אמיתי. פרי, פעם ראש השב"כ, היום חבר כנסת, מספר שכשהוא נכנס בשערי הכנסת מטעם מפלגתו של יאיר לפיד, הוא פגש במסדרונות אדם מוכר. גבר שמכהן בתפקיד חבר פרלמנט, ממש כמוהו. רק שהאיש הזה היה פעם בכלא. פרי, שכיהן בתפקיד בכיר בשב"כ, היה זה ששם אותו מאחורי סורג ובריח. האיש הזה תכנן, יחד עם חברים, את פיצוץ מסגד אל-אקצא. אבל הוא השתחרר הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. ועכשיו הוא יושב במרכזי הכח וקבלת ההחלטות במדינת ישראל.

הסרט הזה יתעד את התהליך המפחיד שעובר על המדינה שלנו – האידואולוגיה הקיצונית של האנשים האלו לא השתנתה. היא רק החליפה טקטיקה – למה לנסות פעולות טרור לא חוקיות כפרטים, כשאפשר לעשות אותן כמדינה, ובכך להכשיר אותן?

ככה המדינה שלנו נראית. פנאטים שולטים בנו, ומשיקולים פוליטיים ו/או אידאולוגים, האנשים שיושבים בכנסת נותנים לזה לקרות. חבית חומר נפץ שעומדת להתפוצץ, והסרט הזה יתעד את בנייתה של הפצצה המפחידה הזו.

חרם – יואב שמיר

הפיצ' המוזר מכולם, ועם זאת, הוא עובד. שמיר הוא כבר במאי עם רקורד מוכח, ורק על הרקורד הזה התבסס הפיצ' שלו. כי הוא לא הראה דבר ממה שהולך להיות בסרט, ולמעשה, הוא עשה הופעת סטנד-אפ מוצלחת למדי שתיארה (כנראה) את הטון של הסרט המתהווה, אבל לא חשפה דבר ממה שיהיה בסרט.

יואב שמיר יוצא לעשות סרט על ה-BDS. על התנועה הזו שכל כך פעילה בעד חרם על ישראל. שמיר כבר עשה פעם סרט על אנטישמיות בעולם. "השמצה" היה סרט מקיף על תופעת האנטישמיות העולמית, והוא היכה גם באנטישמים, אבל גם ביהודים שעושים מהתופעה הזו ביזנס (אייב פוקסמן, יו"ר הליגה נגד השמצה בארה"ב, לא היה שמח מהסרט הזה, וגם הנסיעות של תלמידי תיכון למחנות הריכוז מתוארות כתעשייה שלמה), ואת כל זה שמיר עשה ברוח טובה, ברצינות, אבל גם בהומור. מ"השמצה" אני למדתי ש…כן, בטח, יש לא מעט אנטישמיות בעולם, אבל זה לא עד כדי כך נורא כמו שהרבה אומרים, ויש לא מעט גורמים המעצימים את התופעה לצרכיהם שלהם.

ושמיר הולך לתת את אותו טיפול לארגון הזה, ה-BDS. הטון של הסרט, זה הדבר היחיד שעבר בפיצ'. ועדיין, מסקרן.

והפרויקט האחרון שאזכיר כאן הוא פרויקט שאני פחות התלהבתי ממנו, ולא כל כך מסיבות קולנועיות, אבל רוב האורחים מחו"ל הביעו בו עניין:

המלך ביבי – דן שדור

נמאס לי ממנו. אין לי כוח בשבילו. אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלו יותר. שיפנה כבר את הזירה, ויקח את שרה לקיסריה, שם יוכל לחיות עד סוף ימיו בשקט. אני מבטיח שאני לא אפריע לו. רק שיפסיק להפריע לי. וזו הסיבה שאני לא ממש רוצה לראות סרט על האיש הזה, על בנימין נתניהו. אבל שדור מציע כאן קונספט מעניין – לעשות סרט על בנימין נתניהו שיהיה בנוי מחומרי ארכיון בלבד. לתת לביבי לדבר על ביבי. לנבור באינספור ראיונות, כתבות, עיתונים, תחקירים, בינלאומיים וישראלים, לנסות להקיף את התופעה שהיא האיש הזה עוד מאז שהיה פוליטיקאי צעיר, שגריר ישראל באו"ם, יו"ר הליכוד, ואז ראש ממשלה. עד היום ועד בכלל. חומרי ארכיון שיבנו פורטרט עשיר של אדם שדמותו שולטת בנו זה זמן רב. לי נמאס ממנו כבר לפני הרבה זמן. מסתבר שבשטח הבינלאומי צמאים לחומרים כאלו.

זה היה קו-פרו 2016. בסוף הקטלוג של הקו-פרו כתוב: להתראות ב-קו-פרו בשנה הבאה, סוף מאי 2017.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קופרו 2016: הדוקו הישראלי ממשיך לסקרן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s