מועדון שנות ה-80: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sing Street)

ובסוף מגיע שיר, ומשהו בו נשמע לי מוכר. לא, זה לא להיט אייטיז, מהסוג שהסרט הזה מלא מהם. וזה גם לא גיבור הסרט ששר. זה מישהו אחר. אחרי כמה שניות זה התחוור לי: הקול הוא קולו של גלן הנסארד, שהיה גיבור סרטו הראשון של ג'ון קארני, הבמאי של "מועדון שנות ה-80". הנסארד אפילו זכה באוסקר על Falling Slowly, אחד השירים מאותו סרט מקסים ומרגש, Once. סגירת מעגל יפה עשה כאן קארני. מחווה לבבית להנסארד. חבל רק שהסרט החדש הזה חסר את כל הלב והנשמה שהיו ב-Once.

השיר מתוך Once זכה, כאמור, באוסקר. Lost Stars, בביצועו של אדם לוין, מתוך סרטו השני של קארני, "התחלה חדשה", היה מועמד לאוסקר. אני בספק אם מישהו יהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזה, "מועדון שנות ה-80", וזו מהסיבה הפשוטה שהפעם המוסיקה לא נמצאת במרכז הסרט, למרות שהיא כאילו כן.

sing streetהסרטים של קארני, כל שלושתם, מתמקדים במוסיקאי שכותב שירים, מקליט אותם, ונעזר באנשים טובים בדרך. שני סרטיו הקודמים של קארני התרכזו בשירים האלו. ניגנו אותם במלואם, נתנו להם את הכבוד ואת מלוא תשומת הלב. סצינות שלמות בסרטים ההם היו בעצם גיבורי הסרט שרים את השירים שלהם. במלואם. זה כמעט ולא קיים ב"מועדון שנות ה-80". כאילו מישהו רודף אחרי קארני בסרט הזה, הוא משתמש הרבה יותר מדי בטריק העריכה שנקרא Overlap, כלומר, להמשיך לנגן את השיר ברקע בעודו מריץ את המשך הסיפור קדימה. השירים, היצירה עצמה, מתחילה לקבל חשיבות משנית.

אבל קארני תמיד כתב סיפורים רזים. אין לו באמת על מה לספר. הרי גם כך הכל נמצא בטקסטים של השירים, במוסיקה, בביצוע של המנגינה. כאן בורח קארני מהשירים אל הסיפור, שגם כאן, כמעט ולא קיים. וחבל. ובכלל, כבר מהתחלה מצהיר קארני שהוא פחות מתעניין במוסיקה עצמה, אלא יותר באיך שהיא נראית. בסטייל. בוידאו קליפים. בתלבושות, בעיצוב השיער, ובעוד אביזרים זרים למינהו – והכל מאפיל על הבסיס, על הלב – שהוא השיר עצמו.

וזה חבל, כי ברגעים המעטים שיש לב בסרט הזה, יש גם תזכורת לכמה מקסים ונהדר יכול להיות ג'ון קארני. למשל, כשהוא מתאר את הרגעים המעטים (מעטים מדי) שבהם הבחור והבחורה פשוט מדברים (כן, זאת עוד בעיה של הסרט – הוא חתוך דק מדי, עם סצינות קצרות מדי, שלא מאפשרות לדרמה להיבנות). ויש רגעים קצרצרים המתארים שני בחורים כותבים שירים, כאילו היו לנון ומקרטני קטנים בהתהוות. אבל במשך רוב הסרט "מועדון שנות ה-80" רץ קדימה מבלי להשאיר סימנים. אפילו להיטי שנות ה-80 המוכרים המנוגנים כאן לרוב בד"כ נעלמים בפייד-אאוט. אז למה היית צריך אותם בכלל?

בקיצור, "מועדון שנות ה-80" עדיין מציג את ג'ון קארני כאותו אחד שעושה סרטים עם מוסיקה בלי הרבה יותר מזה, ולרגעים (קצרים מדי) בסרט הזה זה אפילו עובד. אבל למשך רוב הסרט, ובעיקר לאור העובדה ששני סרטיו הקודמים (ובעיקר הראשון, Once) היו כל כך מקסימים, יש משהו מאוד מאכזב בסרט החדש הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s